תראי אותי, אני אומרת לה. איזה יפה, היא עונה לי, אבל אני יודעת שהיא משקרת. אני ניגשת אליה, רוכנת לידה. האצבע שלה נשלחת אל מצחי ומשרטטת קו ישר ממנו ועד לסנטר, למטה. איזה יפה את, היא אומרת לי שוב. הפעם אני מאמינה לה. את פניה אני חופנת בכפות ידיי, נוגעת בשקט בעפעפיה השקופים. רק כשאני מניחה את השפתיים שלי על השפתיים שלה בדיוק מופלא, הכל מתבהר מסביב והיא יכולה לראות אותי. הדברים הם בדיוק כפי שהם : מצויים במקומם הנכון. אישה צעירה מבקשת להיראות על ידי חברתה הצלמת, אך זו רואה אותה רק מבעד לעדשת המצלמה ; גבר מחזר אחר אשתו ההרה ומבקש להיראות על ידה באמצעות הפתקים שהוא משאיר לה ; נערה מצליחה להיראות רק על ידי אהובתה העיוורת. אלו הם כמה מהגיבורים המופיעים בסיפורי הקובץ. הקריאה "תראי אותי" מופנית אל האדם שממול, המציג בפנינו מראה - לעתים ממקדת ולעתים הפוכה - לאופן קיומו של האני. הכמיהה להיראות הופכת ממשאלה ויזואלית לכמיהה נפשית להתקבל, הן על ידי האחר והן על ידי העצמי. "תראי אותי" הוא ספרה השלישי של לילך גליל, ילידת 1967, בוגרת החוגים לפילוסופיה וספרות כללית באוניברסיטה העברית. ספריה הקודמים : הרומן "רואה את הקולות" (1999, ידיעות אחרונות) וקובץ הסיפורים "עכשיו תכתבי" (1997, ספרית פועלים).