"התגוררתי בתוך הבור, אולינה סתמה את פתחו בזרדים יבשים והשלג כיסה אותם בשכבה עבה. היה זה מקלט פרימיטיווי, אבל היה קשה לגלותו. שהרי איש לא היה יכול להעלות על דעתו שבקרבת הכביש, מתחת לשכבת השלג חי יצור אנושי...היער שמסביב השמיע המיתו מלאת הגעגועים - שנינו פיזמנו את את שירת היגון".
דוניה רוזן נולדה בעיר קוסוב שבגאליציה המזרחית, וימי ילדותה המוקדמים עברו עליה בכפר.
ברגישות מופלאה ובהתייחסות נדירה ליפי הטבע, שעמו היא קשורה בכל נימי נפשה, היא מתארת את תלאותיה בימי רדיפות הנאצים, עת נעה ונדה, כילדה צעירה ובודדה, בדרכי עפר, בשדות וביערות שבהרי הקארפאטים, מכפר לכפר ממחסה זמני אחד למשנהו, בניסיון נואש למצוא מסתור והצלה.
סיפורה מעלה על נס גם את דמותה של הכפרייה הקשישה, אולינה, סמל לאותם המעטים שהעזו להושיט יד מסייעת ליהודים הנרדפים.
בשנת 1948 עלתה דוניה ארצה עם עליית הנוער. למדה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, ומשנת 1956 עובדת ביד-ושם.