מאבק ההישרדות לא היה המאבק היחיד שקיימו היהודים בימי השואה. לנוכח חוסר האנושיות וההשפלה בגטאות ובמחנות ההשמדה, הם נאבקו לשמור על כבודם האנושי ולקיים את מצוות התורה. ברקוביץ' מדגים ומציג בספרו זה את דרכי המאבק הרוחני של היהודים שומרי המסורת, וטוען כי יהודים אלה גילו אומץ לב וגבורה שאינה פחותה מגבורתם של אלה שלחמו בגרמנים ובעוזריהם עם נשק בידיהם.
לפי דבריו, המאבק הרוחני בגרמנים היה מאבק בטומאה המתוכננת והמודעת שטימאו הגרמנים את אנושיותו של האדם. גרמניה הנאצית, כך טוען ברקוביץ', הייתה האלהתה של השטניות. היא הייתה טינוף דתי של כל טהרה ותום. בצדק ראו בה היהודים מרד של "כוחות הטומאה", השתוללות של "בני החושך", הזורעים חורבן ואבדון. נגד כל אלה לחם היהודי המסורתי, שחשש יותר מכל מאובדן גרעין אישיותו כאדם יהודי.
מאחר שהיהודים הבינו, לפעמים באורח לא מודע, את טבעו של העימות עם גרמניה הנאצית, הם לא הטילו ספק במפלתה הסופית של גרמניה, ובהישרדותו של עם ישראל, יהא גורלם שלהם אשר יהיה. יהודים רבים סיכנו את חייהם בגטאות ובמחנות כדי לקיים מצוות ולהקפיד בעשייתן מעל ומעבר לדרישות ההלכה ולעיתים אפילו בניגוד לדרישות ההלכה. המחבר שואל, האם באמת צדקו כאשר העזו פנים נגד הגרמנים, וקיימו תפילות בציבור,אפו מצות לפסח וכיוצא באלה, בו בזמן שהתורה מצווה על "ייהרג ואל יעבור", רק בקשר לשלוש מצוות מתוך התרי"ג?? והוא משיב: מעולם לא עמדו העם היהודי והיהדות בפני הסתערות מחץ של מדינה אדירה שאסרה מלחמה על הרוח. על הפרק לא עמדה מצווה זו או מצווה אחרת. הכורת הניף את ידו על עצם צורת החיים שייצג היהודי בתולדות אנוש. הערכים העליונים של הקיום האנושי עצמו, ערכים שהיהדות הגדירה אותם ואישרה את תוקפם בעצם קיומם של היהודים, הועמדו בסכנה. מטרתם ומשאת נפשם של היהודים, שהתעקשו על קיום המצוות בכל תנאי, מבלי להתחשב בסכנה הנשקפת לחייהם, ניתנות להגדרה במילה "איבערלעבן". הכוונה היא להמשיך ולחיות לאחר אובדנם של הצוררים. היהודי המסורתי ביקש להישאר בחיים אך לא בכל מחיר. בוודאי שלא במחיר בגידה במשמעות חייו. ההשתדלות להישאר בחיים בכל מחיר פירושה היה בגידה בכל ערכי אנוש.
המחבר מביא דוגמה חיה להשקפתו: בתחילת אביב 1943 נשארו בגטו וארשה שלושה רבנים. המצב בגטו היה לאחר ייאוש. השרידים המעטים מתוך הקהילה בת חצי מיליון נפש ציפו לקץ. מטעם כלשהו נתקפה פתאום הרשות העליונה של הכנסייה הקתולית בווארשה מוסר כליות, והחליטה לעשות מעשה כדי לעזור ליהודים, וביקשה להציל את שלושת רבני וארשה האחרונים. על-פי בקשתו של השליח מטעם הכנסייה התאספו שלושת הרבנים הרב הגאון רבי מנחם זמבה, הארי שבחבורה, הרב שמעון שטוקהאמר, ורבי דוד שפירא, סופר ומרצה, כדי לדון בעניין. הם ישבו ושתקו שעה ארוכה. הפר את הדממה רבי דוד שפירא, הצעיר מבין השלושה, כפי שמחייב הדין כאשר ישנם שלושה דיינים בבית-דין: "אני הצעיר שבכולכם. אין דברי מחיייבים אתכם. גלוי וידוע לפני כולנו, שאין בידינו לעזור לאנשים האלה במאום, אולם בעצם הדבר שהננו עמהם, שלא עזבנו אותם, יש משום עידוד בשבילם. העידוד היחידי. לי אין כוח לעזוב את האנשים האלה". אף מילה לא נאמרה עוד. לאחר זמן יצאו הרבנים מן החדר, והרב זמבה מסר את תשובתם: "אין לנהל שום משא ומתן בעניין זה". הרב זמבה, שקרא להתנגדות מזוינת, נספה במרד גיטו וארשה, הרב שטוקהאמר נספה בטרבלינקה והרב שפירא לבדו נותר בחיים באורח פלא. ברקוביץ' מתווכח בגלוי עם המצדדים בהישרדות בכל מחיר: "לפי השקפתם של אלה המצדדים בהישרדות היו החסידים הצעירים צריכים להציל את חייהם ולעבור ל"צד הארי"... לשם מה אפוא להקריב את חייהם בלא צורך? בעלים ונשים, הורים וילדים, אחים, אחיות, מורים ותלמידים, היו צריכים להינתק אלו מאלו, כדי שאולי יינצלו כמה מהם. רבניה האחרונים של וארשה, דווקא משום שהיו האחרונים, היו צריכים לחשוב על העתיד, משום שאם יישארו בחיים, יוכלו להועיל מאוד ליהודים אחרים שיינצלו. כל האנשים הללו היו טפשים. יהודי גטו אופייניים, שאינם יכולים לפעול ואינם משיגים בשכלם שאפשרויות אחרות להישאר בחיים פתוחות לפניהם..."
ברקוביץ' אינו מסכים, כמובן, להשקפה זו וטוען כי אלפי היהודים שסיכנו את חייהם, החמירו עם עצמם מעבר לדרישות ההלכה, וקיימו לפחות שמץ של מסגרת חיים יהודית, הצהירו בבשרם ובדמם כי החיים אינם שווים בכל מחיר, שאין חייהם ראויים במחיר נטישת משמעותם וחילול עצם מהות הווייתם. הם מצאו את הדרך לחיות את החיים בעוצמה עילאית בדרך של הגשמה עצמית עליונה. היהודי שביקש שיכניסו אותו לרשימת ה"סלקציה" כדי שיוכל להצטרף לאחיו שעמד להישלח לאושוויץ לא בזבז את חייו - הוא שמר עליהם, הגן עליהם. וכך אותם מורים בגטאות, שצעדו את צעדיהם האחרונים עם הילדים שהופקדו בידיהם ןחיו בכך את קדושתם ומעלתם של חיי אנוש כולם. החסידים הצעירים שלא נמלטו ל"צד הארי" מפני שלא ראו ערך לחייהם בלי תפילה ולימוד תורה, חשבו באותה השעה על החיים לבדם, על עצם מהות חייהם. לגישה זו וודאי שותף היה הרב יצחק ניסנבוים, שאמר בגיטו וארשה דברים אלה:
"זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבים את הנשמה, והיהודי הקריב את גופו על קידוש השם. עתה הצורר דורש את הגוף היהודי וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור חייו."
ספר זה מעורר למחשבה, מעלה את הקורא בו לספירות רוחניות ומקנה למעיין בו צלילה לרבדים הרוחניים העמוקים ביותר של ימי השואה. הספר מכיל סיפורים מופלאים על אומץ וגבורה רוחניים. המחבר מנתח את האמונה היהודית לאור ניסיון השואה ודרכו מברר את השוני בין משמעות האמונה במסורת היהודית ומשמעותה בתרבות המערב. כך הוא נותן בידי הקורא את היכולת לחוש את כוחה של האמונה ולהבין הבנה משמעותית יותר את גורלו ההיסטורי של העם היהודי.