“ועל זה נאמר "מרוב עצים..." וגו'. ספר על אדם מעניין וסופר נחשב ("הדבר", "הזר") שחי בתקופה סוערת ורבת תהפוכות, היה אמור להציג את תמציתה של הדמות באמצעות הפרטים הקטנים והסיפורים האישיים. אבל המחבר כמו אינטלקטואל צרפתי, ניסה להראות שהוא יודע הכל, אבל ממש הכל על אלבר קאמי. ועל כל מי שסבב אותו. ומשכך, לא נותר לקורא אלא לבצע בעצמו את המיון הדי מתיש בין מה שרלבנטי לבין מה שלא. מ-625 עמ' (לא כולל הערות ומסת סיכום מאת דוד אוחנה) הייתי מצמצם ל-300 והם היו מרתקים.
קאמי נולד באלג'יר למשפחה קשת יום, אביו נהרג במלחמת העולם הראשונה והוא עצמו נעשה קומוניסט לזמן קצר ונטש מהסיבות הנכונות כבר בשנות ה- 30. ביוגרפיה שיש בה כבר פוטנציאל רב להמשך. צרפת נופלת ב- 1940 והצרפתים נוהים ברובם אחרי משטר וישי משתף הפעולה, כולל חלק מהאינטלקטואלים. קאמי משתתף בשנים 43-44 בעריכת ביטאון המחתרת "קומבה". לאחר השחרור עולה הסוגיה הרגישה של טיהור המדינה ממשתפי הפעולה, עוד דילמה מוסרית לפתחם של אנשי הרוח הצרפתים. עם פרוץ המלחמה הקרה קאמי הוא אחד מהאינטלקטואלים הלא רבים של השמאל הצרפתי שאינם עושים שקר בנפשם והוא מעז לכפור בכך שבריה"מ של סטלין היא מעוז החרות והקידמה של המוני העמלים המנוצלים. זה מביא אותו לעימות חריף עם האליל התורן ז'אן פול סארטר. פרשה מרתקת כשלעצמה. איך פלפול אינטלקטואלי הביא דור של "אנשי רוח" במערב להעריץ דיקטטורה אכזרית, וכל זאת בזמן משפטי פראג ועלילת הרופאים האנטישמית ערב מותו של סטלין. ואז מתחילה מלחמת אלג'יר, מולדתו של מחבר "האדם המורד".
כאמור המון פוטנציאל, חלקים שהם מרתקים, אבל צריך לדוג אותם מתוך הרבה מדי פרטים טפלים. יעניין את אוהדי קאמי.”