“אני לא כל כך מבינה בתקופות ספרותיות ואין לי מושג אם נותנים להן שמות אבל אם נניח שיש דבר כזה אז נראה לי שבעוד ככה וככה שנים הזמנים שלנו יוכלו להתהדר בשם "עידן סדנאות הכתיבה". אין לי שום דבר נגד הסדנאות האלה כל עוד מדובר במשהו שמישהו עושה כדי לבלות, להעשיר את עצמו או לכתוב למגירה, אולי גם לחברים. זאת מתחילה להיות בעיה כשלא מעט ספרים של בוגרי הסדנאות האלה יוצאים לאור ולאט לאט אפשר לזהות את התבניות עד שאפשר כמעט לדעת באיזו סדנא היה מי ומה הוא לקח משם. זה בטח הרבה יותר קשה עם כאלה שניסו שבע סדנאות שונות אבל עם הזמן בטח יהיו מבקרי ספרות שיוכלו להתמחות גם בזה.

דז'ו קוסטולני חי הרבה לפני שהעידן הזה התחיל. זה סופר הונגרי שכותב על בודפשט בשנים שמיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהשלטון שם מתחלף אחת לכמה חודשים ועובר מרפובליקה דמוקרטית כושלת לקומוניזם ואז לכיבוש רומני. בתוך התפאורה הזאת הוא מספר על זוג בורגני ועל המשרתת שלהם. ונזכרתי בסדנאות הכתיבה מפני שלא מזמן קראתי את "שיר ענוג" של לילה סלימאני, שגם כתבה על יחסים שבין בורגנים לבין אלה שמשרתים אותם, אבל איזה הבדל.

קוסטולני לא צריך טריקים כדי לתאר את השניות שיש במוסר הבורגני, את הניכור וחוסר הסימטריה של היחסים בין אנשים שנפגשים יום יום ואפילו ישנים תחת אותו הגג אבל המרחק ביניהם כל כך גדול עד שהם לא יכולים להבין אלה את אלה, את האינטרסים שלא משאירים מקום לאכפתיות או לאמפתיה, ובאותו הזמן הוא מתייחס לכאוס האידיאולוגי, ככה שבאמצעות סיפור שנראה כמו רומן פסיכולוגי מותח הוא מבקר באופן מבריק את האידאולוגים באשר הם, את אלה שתוך שהם מחזיקים בערכים נשגבים לא ממש סופרים את האנשים שנמצאים סביבם.

אני חושבת שצריך מידה לא מבוטלת של הומור ושל אינטיליגנציה כדי להגיד משהו באמצעות רומן שבו האיש הכי סימפטי והכי אמפטי בסביבה הוא הנהיליסט.”