“זהו סיפור על ילדה ההופכת לנערה , אישה ואם כושית, בסביבה משתנה. כשקראתי את הספר נזכרתי בדרך שבה מלטשים להב של סכין או דבר חד אחר. מחדד הסכינים מלטש צד אחד ואחר כך את השני חליפות עד שהלהב חד כדבעי. מאיה אנג'לו , או בשמה המקורי מרגרט,זכתה מבלי שביקשה או רצתה, לעצב את אישיותה בתהליך כזה. והיא הפיקה ממנו את המיטב. התוצאה שלו , אישיות תאבת חיים וידע, בעלת יכולת הישרדות ומוכנות למצבים משתנים. מין חתול רחוב שבעצם גם יודע להבחין בין טוב ורע. מחיים בעיירה נידחת אצל סבתא אוהבת,לבית האם האוהבת גם היא בעיר הגדולה. חווית האונס בגיל שמונה, וההתגברות עליה. חזרה לסבתא ושוב לעיר הגדולה. סביבות משתנות, מאתגרות שיכולות בהחלט ליצור דרמה של חורבן הנפש, או לפתח כלים לחיות. דמות מעצבת נוספת היא האב,דנדי מרחף בעולמות אחרים, תומך בדרכו המיוחדת. כשמסתכלים על התמונה שבשער אי אפשר שלא לתהות " ומה עם בעית הכושים?". ובכן הנושא קיים ומוצג במלוא עוצמתו. עם האשמה ברורה של הלבנים.אבל, הוא מוצג בחיי היום יום, כמעט כעובדה. גם השינוי במעמד הכושים באמריקה, מוצג בצורה ברורה: בזמן מלחמת העולם השניה,בנסיעה בחשמלית, מפנה גבר כושי את מקומו לאישה לבנה. האישה מסרבת ואומרת לו "מדוע אינך מתגייס והופך לגיבור כמו אלו באיבו ג'ימה?", האיש קם מפנה את גופו ומראה לה את הגדם בידו השניה ואומר לה "אני את שלי עשיתי, עכשיו תשלחי את הבן שלך לחפש את היד החסרה". דו שיח כזה לא יכל להאמר מספר שנים קודם לכן. מאידך, סדנא דארעא חד הוא. היחס של הכושים לנתינים האמריקאים ממוצא יפני שנלקחים למחנות מאסר/בידוד, אינו הזדהות, אלא ניצול המקום שמתפנה. הספר מלא הארות ותובנות. להלן מספר טעימות: היא חוזרת לאחר האונס, לסבתא בעיירה.וכולם מתייחסים אליה שונה.אישה אחת , מיסיס פלאורס, מתייחסת אליה בפשטות המתוארת כך : "חיבבו אותי, ואיזה הבדל זה היה. כיבדו אותי לא כנכדתה של מיסיס הנדרסון או כאחותו של ביילי, אלא רק כמרגרט ג'ונסון".פטנט פשוט שמעט אנשים יודעים לעשות אותו. בקריאת הספר התברר לי כי רעיון שחשבתיו למקורי שלי מופיע במלוא הדרו." צריך לגלות אי סובלנות לבורות אבל הבנה לאנאלפאבתיות". במילים אחרות, כולנו חסרי ידע בתחום כלשהו, אבל , יש הרבה העמדת פנים וביטחון עצמי תוך הפגנת בורות וחצאי אמת. לאדם חסר ידע בתחום מסוים(או אנאלפאבית), יש תקוה. לבורות שמתלווה בשחצנות אין סיכוי לתיקון. ולבסוף, יש בספר רמז גם לפתרון הפערים החברתיים בארץ. מרגרט או מאיה בשמה החדש לומדת בבית ספר תיכון בסאן פרנציסקו. ( ע 184): " בבית הספר עצמו, התאכזבתי לגלות שלא הייתי מבריקה...אוצר המילים של הילדים הלבנים היה עשיר משלי, ומה שהפחיד אותי יותר- לא היה להם פחד כיתה. הם מעולם לא היססו להרים את ידיהם בתגובה לשאלת המורה.גם כשטעו, הם טעו בעוז, ואילו אני הייתי צריכה להיות בטוחה בכל העובדות לפני שהעזתי להסב אלי את תשומת הלב". ובכל זאת היא מסיימת את הלימודים במקום השני. אולי אנחנו צריכים לנטוע בשכבות החלשות את היכולת להעז, כך שיוכלו כמו מאיה להצליח . מאיה היא משוררת מצליחה. וכשקוראים את הספר לא מבינים את סוד השירה שלה.יתכן והדבר יוצג בכרכים הבאים שבדרך.”

“אחד הספרים מהטובים שקראתי,שהשאירו אצלי חוויה עמוקה והבנה של עד כמה חיי האדם מושפעים משנות הילדות לטוב ולרע”

“ספר עצוב. הסופרת מספרת על חייה מאז הייתה ילדה. היא עברה דברים כואבים מאוד שנשארו עימה גם כשהתבגרה. כואב הלב לקרוא על כל מה שהיא עברה כילדה.”

“זהו סיפור על ילדה ההופכת לנערה , אישה ואם כושית, בסביבה משתנה. כשקראתי את הספר נזכרתי בדרך שבה מלטשים להב של סכין או דבר חד אחר. מחדד הסכינים מלטש צד אחד ואחר כך את השני חליפות עד שהלהב חד כדבעי. מאיה אנג'לו , או בשמה המקורי מרגרט,זכתה מבלי שביקשה או רצתה, לעצב את אישיותה בתהליך כזה. והיא הפיקה ממנו את המיטב. התוצאה שלו , אישיות תאבת חיים וידע, בעלת יכולת הישרדות ומוכנות למצבים משתנים. מין חתול רחוב שבעצם גם יודע להבחין בין טוב ורע. מחיים בעיירה נידחת אצל סבתא אוהבת,לבית האם האוהבת גם היא בעיר הגדולה. חווית האונס בגיל שמונה, וההתגברות עליה. חזרה לסבתא ושוב לעיר הגדולה. סביבות משתנות, מאתגרות שיכולות בהחלט ליצור דרמה של חורבן הנפש, או לפתח כלים לחיות. דמות מעצבת נוספת היא האב,דנדי מרחף בעולמות אחרים, תומך בדרכו המיוחדת. כשמסתכלים על התמונה שבשער אי אפשר שלא לתהות " ומה עם בעית הכושים?". ובכן הנושא קיים ומוצג במלוא עוצמתו. עם האשמה ברורה של הלבנים.אבל, הוא מוצג בחיי היום יום, כמעט כעובדה. גם השינוי במעמד הכושים באמריקה, מוצג בצורה ברורה: בזמן מלחמת העולם השניה,בנסיעה בחשמלית, מפנה גבר כושי את מקומו לאישה לבנה. האישה מסרבת ואומרת לו "מדוע אינך מתגייס והופך לגיבור כמו אלו באיבו ג'ימה?", האיש קם מפנה את גופו ומראה לה את הגדם בידו השניה ואומר לה "אני את שלי עשיתי, עכשיו תשלחי את הבן שלך לחפש את היד החסרה". דו שיח כזה לא יכל להאמר מספר שנים קודם לכן. מאידך, סדנא דארעא חד הוא. היחס של הכושים לנתינים האמריקאים ממוצא יפני שנלקחים למחנות מאסר/בידוד, אינו הזדהות, אלא ניצול המקום שמתפנה. הספר מלא הארות ותובנות. להלן מספר טעימות: היא חוזרת לאחר האונס, לסבתא בעיירה.וכולם מתייחסים אליה שונה.אישה אחת , מיסיס פלאורס, מתייחסת אליה בפשטות המתוארת כך : "חיבבו אותי, ואיזה הבדל זה היה. כיבדו אותי לא כנכדתה של מיסיס הנדרסון או כאחותו של ביילי, אלא רק כמרגרט ג'ונסון".פטנט פשוט שמעט אנשים יודעים לעשות אותו. בקריאת הספר התברר לי כי רעיון שחשבתיו למקורי שלי מופיע במלוא הדרו." צריך לגלות אי סובלנות לבורות אבל הבנה לאנאלפאבתיות". במילים אחרות, כולנו חסרי ידע בתחום כלשהו, אבל , יש הרבה העמדת פנים וביטחון עצמי תוך הפגנת בורות וחצאי אמת. לאדם חסר ידע בתחום מסוים(או אנאלפאבית), יש תקוה. לבורות שמתלווה בשחצנות אין סיכוי לתיקון. ולבסוף, יש בספר רמז גם לפתרון הפערים החברתיים בארץ. מרגרט או מאיה בשמה החדש לומדת בבית ספר תיכון בסאן פרנציסקו. ( ע 184): " בבית הספר עצמו, התאכזבתי לגלות שלא הייתי מבריקה...אוצר המילים של הילדים הלבנים היה עשיר משלי, ומה שהפחיד אותי יותר- לא היה להם פחד כיתה. הם מעולם לא היססו להרים את ידיהם בתגובה לשאלת המורה.גם כשטעו, הם טעו בעוז, ואילו אני הייתי צריכה להיות בטוחה בכל העובדות לפני שהעזתי להסב אלי את תשומת הלב". ובכל זאת היא מסיימת את הלימודים במקום השני. אולי אנחנו צריכים לנטוע בשכבות החלשות את היכולת להעז, כך שיוכלו כמו מאיה להצליח . מאיה היא משוררת מצליחה. וכשקוראים את הספר לא מבינים את סוד השירה שלה.יתכן והדבר יוצג בכרכים הבאים שבדרך.”

“אחד הספרים מהטובים שקראתי,שהשאירו אצלי חוויה עמוקה והבנה של עד כמה חיי האדם מושפעים משנות הילדות לטוב ולרע”

“ספר עצוב. הסופרת מספרת על חייה מאז הייתה ילדה. היא עברה דברים כואבים מאוד שנשארו עימה גם כשהתבגרה. כואב הלב לקרוא על כל מה שהיא עברה כילדה.”