“לחשוב שהנאום נכתב ב-1487 על ידי בחור צעיר בן 23 שנים. לא נתפס.

הנאום על כבוד האדם (Oratio de hominis dignitate) הוא טקסט מכונן של תקופת הרנסנס וההומניזם, שחובר על ידי הפילוסוף האיטלקי ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה. הנאום, שלא נישא בפועל בנסיבות שתוכננו לו, הפך למניפסט אינטלקטואלי עוצמתי ששינה את האופן שבו התרבות המערבית תפסה את מקומו של האדם ביקום.

מי היה פיקו (בשמו המקוצר)?
פיקו היה דמות ייחודית ומרכזית בתקופת הרנסנס האיטלקי. הוא היה איש אשכולות, בעל ידע רחב, שלמד פילוסופיה, תיאולוגיה, שפות עתיקות, ואף עסק במיסטיקה ובקבלה (תחום שהכיר באמצעות מורים יהודים). השאיפה הגדולה של פיקו הייתה לאחד את כל הידע האנושי – לחבר בין הפילוסופיה של אפלטון ואריסטו, מחשבה נוצרית, הגות יהודית (קבלה), ומסורות אסלאמיות ולהראות שהאמת המוחלטת משתקפת בכל הזרמים הללו. הנאום נועד להיות ההקדמה לדיון הגדול שלו, שבו התכוון להציג את 900 התזות שלו, המייצגות את הסינתזה המחשבתית הזו. נקודה קצת רכילותית אבל מדגימה מי היה הבחור: אומרים שהוא ידע בעל פה את כל הקומדיה האלוהית ואף כשאתגרו אותו לקרוא אותה לאחור, הוא הצליח. אז כנראה גאון מסוג אחר לגמרי שהלך לעולמו בגיל צעיר במיוחד אפילו בזמן ההוא: 31.

מטרתו העיקרית של "הנאום על כבוד האדם" הייתה להסביר מדוע האדם ראוי לכבוד ייחודי מכל יתר הברואים, ולהדגיש את יכולתו המדהימה לעצב את עצמו בעיקר דרך לימוד פילוסופיה וחידושה.
בניגוד לתפיסה הפילוסופית והתיאולוגית ששלטה בימי הביניים, שראתה את היקום כמבנה קשיח והיררכי (החל מהאל למעלה, דרך המלאכים, גרמי השמיים, האדם, החיות והצומח), פיקו טען כי האדם אינו מקובע במדרגה כלשהי ויש לו את הפריווילגיה לעבור מלמעלה למטה.
וכך כתב: ״היות האדם נושא בשורה בין הבריות, היותו עמית לעליונים ומלכם של התחתונים. היותו מפרש הטבע בעזרת חושיו החדים, תבונתו העמוקה ואור שכלו, היותו נקודת הביניים בין הנצח והדומם לבין העת השוטפת-חולפת, או היותו חוליית ההתחברות ואף ההזדווגות של העולם. כפסע בינו למלאכים נותנת לאדם יתרון אחד ויחיד בטבע״

פיקו היה אבי חופש הבחירה המוחלט. הוא הציג סיפור מיתי (במסגרת מחשבה נוצרית) על בריאת האדם: לאחר שאלוהים ברא את כל שאר היקום, לא נותרו לו "תבניות" או תכונות ייחודיות להעניק לאדם. לכן, האל הציב את האדם במרכז העולם והעניק לו חופש בחירה מוחלט שיהיה מישהו אובייקטיבי לראות את פאר היצירה.
וכך כתב בנאומו, אלוהים אומר לאדם: ״לא מושג מוגדר וגם לא חזות מסוימת ושי מיוחד העניקו לך, היות אדם, למען תוכל להשיג כל דבר אשר בו חפצת בתודעתך, ברצונך וברגשותיך. וכך הדבר הזה שלך יהיה. טבעם, המוגדר מראש של היצורים האחרים תחום בתוך גבולותיהם של חוקים שאנו קבענו. ואילו אתה שלא תאלץ להיות נתון בשום סייג, לפי בחירתך - והרי לשלטון בחירה זו נתתיך - תקבע אתה עצמך את מהות טבעך. במרכז העולם נתתיך למען תוכל לראות סביבך, ביתר נוחות, מה שמצוי בעולם. לא עשתיך שמיימי גם לא ארצי, לא בן תמותה גם לא בן אלמוות, כדי שאתה שהינך אם אפשר להגדיר זאת כך, בעל תואר כבוד של יוצר עצמך וצר צורתך שלך - אתה תצור את עצמך כפי שתבחר. תוכל להתדרדר לצורות התחתונות, צורות הפרא. גם תוכל על פי החלטתך להיוולד מחדש בצורות העליונות שהן אלוהיות.״

האדם הוא יצור טראנספורמטיבי: הוא יכול לבחור להתנוון ולהפוך לחיה (אם הוא נשלט על ידי יצרים גופניים) או לבחור להתעלות ולהפוך למלאך או לישות רוחנית עליונה (אם הוא בוחר בפיתוח אינטלקטואלי ורוחני).
ציטוט: ״בנשמתו חבוי טבע כפול: בכוח הטבע האחד אנו מועלים השמיימה. ואילו מכוח הטבע השני אנו נדחפים מטה אל שאול-תחתית. בגלל המריבה והאחדות, הווה אומר המלחמה והשלום, האדם יצור סוער מרוב מריבות ומחלוקת, בדומה לאותו טירוף דעת הבורח מפני אלוהים שהושלך ללב ים על ידי אותו אדם״

פיקו מדבר על האדם כמעצב גורלו. בהמשך יבואו הומניסטים ואקזיסטנציאליסטים שיקחו את הדברים הלאה רחוק מאוד ואף אולי מדי.

פיקו מוסיף ואומר בנאומו: ״אכן, בתוכנו משתוללות מחלוקות רבתי ומלחמות אחים קשות, אכזריות יותר ממלחמות אזרחים: אותן מלחמות שאם נרצה בחיסולן, הווה אומר, אם נשאף לשלום, לאותו שלום שישאנו מעלה מעלה עד שיהפוך האדם לנשגב בין נשגבי אלוה, הרי שרק הפילוסופיה תוכל לרסנן בקרבנו ולהשקיטן. אם האדם שבו אנו דנים יבקש הפוגה מאויביו, פילוסופיית המוסר תהיה כלי ראשיתי לו, תהדוף את הגיחות הרבות והבלתי מרוסנות של כוחות הפרא ואת דחפי הזעם החייתיים כשל הלביא השואג״

הליבה של הנאום היא הרעיון שהאדם הוא "אמן הגורל של עצמו". האדם מקבל את הכלים הנדרשים (היכולת לחשוב, לבחור ולהשתנות), ועליו מוטלת המשימה לעצב את אישיותו. כבוד האדם, על פי פיקו, אינו נובע ממעמדו אלא מהיכולת שלו לבחור את מעמדו.
הנאום על כבוד האדם נחשב ל"מגילת העצמאות" של ההומניזם הרנסנאסי, והוא תרם תרומה מכרעת לשלושה עקרונות יסוד:

1. פריצת גבולות הידע (אוניברסליזם) - האמונה של פיקו כי כל התרבויות (יהדות, אסלאם, זורואסטרים, פגאניות ונוצרות) מכילות רסיסי אמת זהה עודדה את חוקרי ההומניזם לחפש ידע בכל מקום אפשרי. זו הייתה קריאה ללימוד טקסטים מקוריים (בעיקר יווניים ורומיים) ולסינתזה בין תחומי ידע שונים, כשהרעיון הוא ששום ידע אינו זר לאדם.

2. הדגשת הפוטנציאל האנושי - ההומניזם, כזרם, שם דגש על הישגי האדם ויכולותיו ולא רק על השפלות והחטאים שלו (כפי שהדגישה התפיסה הדתית המסורתית). הנאום של פיקו סיפק את הבסיס הפילוסופי לכך: אם האדם יכול לבחור להתעלות, הרי שחינוך, פילוסופיה ואמנות הם הכלים המאפשרים את אותה התעלות.

3. מעבר מתיאולוגיה לאנתרופוצנטריות - הנאום מסמן מעבר תרבותי מהשקפה תיאולוגית (שבה אלוהים והכנסייה במרכז) להשקפה אנתרופוצנטרית (שבה האדם נמצא במרכז). כבודו של האדם והבחירה שלו הופכים לנקודת המוצא של החקירה הפילוסופית, מה שהניח את היסודות להתפתחויות החברתיות והמדעיות הגדולות שבאו בעקבות הרנסנס.

פיקו מספר על ההארה שחווה בעצמו: ״אלה הן, אבות נכבדים הסיבות שלא רק עוררוני אלא אף הכריחוני לשקוד על לימודי פילוסופיה. יש כאלו המגנים את השקידה על לימוד הפילוסופיה, באופן מיוחד בין בעלי מעמד, אך גם בין בעלי האמצעים המוגבלים. אכן-אבוי, עליבותו של דורנו, כל העיסוק הזה בפילוסופיה מושך יותר בוז וגידופים מאשר כבוד ותהילה. בתודעת כל איש ואיש נפוצה עתה הסברה המפלצתית והרת האסון, לפיה צריכים לעסוק בפילוסופיה רק מתי מעט אם בכלל. כאילו העובדה שאדם מחזיק בידיו, כשהם גלויים לפניו ומחוורים לו היטב, את עילות הדברים, את דרכי הטבע, את סיבת היקום ואת התורות האלוהיות, את מסתרי השמיים והארץ - כאילו רק לאין ולאפס כל אלה יחשבו, אם האדם לא יפיק מהן טובת הנאה או תועלת כלשהיא. אבוי, כי הגענו לידי כך שלא נחשב החכם אלא מי שמשעבד את השקידה על לימוד החוכמה לתאוות בצע הכסף״.
בהמשך אומר פיקו באופן מרהיב את המשפט הבא: ״הפילוסופיה עצמה לימדה אותי להיות תלוי יותר במצפוני מאשר בדעת הזולת, ולדאוג תמיד לאו דווקא שלא ישפטוני לרעה, אלא בעיקר שלא אוכל לומר או לעשות רעה אני עצמי״
הנה ממש כאן הוא מדגים את מרכז האדם ובחירתו ואף את בחירתו שלו.

הנאום מדהים ביופיו ובהינתן גילו של המחבר ותקופת חייו במאה ה-15. עם זאת מדובר בטיזר ולא בספר שלם. באמתחתו של פיקו 900 נקודות מפורטות שהנאום רק פותח את הדיון בהן. כמובן שהכנסיה לא אהבה את הדברים ולמיטב ידיעתי הצלילה פנימה לא נעשתה מעולם. את 900 הנקודות אין בעברית וחבל. אולי בשל כך הספרון המעולה הזה ובשל הדברים בעלי הזיקה העמוקה לתאולוגיה שם פחות התחברתי אל פיקו ואף יותר דבריו על הקבלה היהודית שטרחתי בעבר ללמוד מעט כדברי סוד קיום האדם שניתנו למשה בהר סיני ומשם הלאה מפה לאוזן עד שנכתבו במאה ה-11 והלאה.

האם לקרוא את הספרון? בהחלט! הוא פותח המון נקודות למחשבה הרלוונטיות היום לא פחות ואולם במסגרת פוליטית ודתית אחרת. יש לנו חופש שלא היה לפיקו בזמנו ועם זאת הכל נראה בדעיכה אחת גדולה כיום. אם היום בכל רגע נתון נכתבים מליוני מילים בעולם הקיברנטי ואין משפט אחד לקחת דורות קדימה ולכן באופן קטגורי אני עם פיקו: עדיף לקרוא את פיקו ואת מי שהוא מזכיר שם לעייפה: אפלטון ואריסטו מאשר לעסוק בתפל היומיומי.
פיקו נפטר בתאריך של יום הולדתי ובניגוד לנוצרים שמציינים אותם בתאריך לידתם, ביהדות מציינים את האדם על פי יום מותו (יורצייט) ומאחר ופיקו כל כך העריך את הכתבים היהודיים העתיקים והמודרניים לתקופתו, אתן לו את הכבוד להזכר על פי היורצייט שהתרחש ב-17 לנובמבר.”