ספר זה הוא נסיון לעקוב אחרי הסיפורת העברית במאה השנים האחרונות (1880 - 1980). המחבר מתאר הן את הרצף והן את התמורות הפנימיות שחלו בה מדור לדור ומקבוצה לקבוצה, וחושף את הגורמים החיצוניים, החברתיים והתרבותיים, שהטביעו את חותמם על נושאיה, תבניותיה, דמויותיה וסגנונה. ההתבוננות היא כפולה - בת זמנה ובת זמננו. המרחק והזמן נתנו בידי החוקר כלי הבחנה שאיפשרו לו לעמוד על ערכן של היצירות במפה הכללית של הספרות העברית, ערך שלעתים הוא שונה מזה שניתן להן בזמנן ובמקומן - לאמור: דרך הפירוש אינה חופפת בהכרח את דרך הפירוש של ימים עברו. לא זו בלבד ש"קהלים" שונים קולטים אותה יצירה בצורות שונות, אלא דומה שהקליטה המאוחרת משוחררת הרבה יותר משיקולים חוץ - אסתטיים בני זמנם, שלגביהם היוו היצירות השונות מעין "מסר" חברתי. לפנינו נסיון מעמיק ומקיף להתחקות אחר התפתחותה של סיפורת הירואית. כרך זה ממשיך את הדיון, שראשיתו בסוף כרך ג', ובוחן אספקטים שונים בספרות העברית של ארבעים השנים האחרונות, תוך התמקדות ביוצרים הריאליסטיים של התקופה. בהמשך נידונים במפורט חמישה מן הסופרים המרכזיים שהחלו את כתיבתם בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים. הכרך הבא - האמור להיות האחרון - ידון בסופרים הלא - ריאליסטיים שיצירותיהם החלו להופיע בתקופה הנדונה.