ההחלטה לרצוח, משמעותית ושנה ככל שתהיה, מתקבלת כנראה בתהליך של קבלת החלטות שאינו שונה באופן בסיסי מזה הכרוך בהחלטות אחרות, פשוטות או מורכבות, שוליות או מרכזיות, בחייו של אדם.
מתוך הספר:
"אני מכיר את עצמי ואני יודע שאני חם-מזג. מכיוון שכך, החבאתי את הנשק בפרדס, כדי שלא אשתמש בו בעת רתחה. אני נדלק מהר, וידעתי שאם מישהו יפגע בי, אני עלול לירות בו. פחדתי מעצמי."
כך אמר רחמים צפניה זמן קצר לפני שרצח את חברתו. סיפורו הוא דוגמה להיעדר שליטה עצמית ולהתגברותן של האמוציות על שיקול-הדעת.
למרות מאסר-העולם שנקצב לו ואף-על-פי שהוא עדיין חבוש בכלא ואינו מצוי בסערת רגשות, מסיים צפניה את סיפורו במשפט הבא: "אני לא פוסל את האפשרות שאם אפגע עוד פעם כמו שנפגעתי אז, אני עלול לחזור על המעשה שעשיתי פעם נוספת. זה מפחיד אותי מאוד."
הרציונליות מודה בתבוסתה לאמוציונאליות.
"הרגשתי ששיקול-הדעת של החינוך שקיבלתי על ערך חיי אדם ושאין להרוג אנשים, אלא רק אלוהים רשאי להחליט, כל זה נעלם. המראה המזעזע, הכאב וחוסר-האונים גרמו לתחושת זעם שגוברת על הכל. תחושת זעם זה עצבנות, זה חוסר שליטה על המחשבות. כאילו שתית בקבוק של יין והראש שלך כבד." (דני שמואלי)
דני שמואלי ירה טיל באוטובוס ערבי והרג אחד מנוסעיו. אילו היה יודע בוודאות שלא יפגע באוטובוס, ייתכן שלא היה יורה. אילו היה יודע בוודאות שיפגע באוטובוס ויהרוג אחד או יותר מהנוסעים בו, ייתכן שלא היה יורה. ייתכן שההחלטה לירות את הטיל התקבלה רק משום שהייתה אי-ודאות אם אכן יפגע באוטובוס.
הספר, שהוא קובץ של ראיונות עם אנשים שביצעו מעשי רצח, בלווית הסברים מתורת ההחלטות, מנסה להבין את המניעים ואת תהליכי קבלת ההחלטות המובילים לרצח.