“מכירים את הילד הזה? המצחיק בטירוף? זה שלא יכול להיות רגע בשקט, וכל דבר הופך לבדיחה שהיא גם חריפה, גם שנונה וגם מצחיקה? הילד הזה, שרק אם את או אתה מורים שלו, אתם פתאום מבינים שזה לא ככה. שזה לא שהוא מאוד אוהב להצחיק. זה שהוא נמוך מאוד, או ג'ינג'י מאוד, או סובל מלקויות למידה. זה שההצחקה שלו היא תפקיד. זה כרטיס הכניסה שלו לחברה, מה שמונע ממנו להפוך סופית לילד דחוי ומסכן. והוא עושה את זה בצורה טובה במיוחד. ברור, הוא שכלל את המיומנות הזו והגיע למומחיות מדהימה. זה מה שהוא עושה כל חייו, איך לא יצליח?

מכירים ילד כזה? תחשבו עליו כשתקראו את הספר. אני חשבתי עליו. אל מול התיאורים המאוד מצחיקים של משפחה מופרעת ותיאטרלית, חשבתי לעצמי "הי, ממש כמו משפחת קוסבי". ואז פתאום הבנתי שאולי זה לא הטבע, אולי זה לא בחירה ראשונה. אולי זה תפקיד "ליצן החצר" שנכפה על שחורים בארצות הברית, לפני עידן אובמה, אבל גם אחריו. להיות בדרנים. לא כולם, כמובן. אבל חלק בולט למדי.

כך שזה ספר מצחיק. לפחות בהתחלה. אנחנו פוגשים את קני, ילד כאפות בן עשר, והספר כולו כתוב מנקודת המבט שלו. אחיו הגדול הוא ביירון, ביריון בן 13 שמנסה להיות קשוח, ועושה כל מה שאסור. אחותו הקטנה ג'ואטה היא מלאכית קטנה. כולם מתעללים בקני. כלומר כשביירון לא בסביבה. כשביירון בסביבה הוא לא מרשה לאף אחד מלבדו להתעלל בקני, אבל עושה את זה מצוין בדרכו. ואנחנו פוגשים את ההורים של קני, ביירון וגו'אטה. בסופו של דבר, אחרי המון אירועים מצחיקים מאוד, עובר ביירון את הסף, שובר את גב הגמל הסבלני מאוד של הוריו, והם מחליטים לקחת אותו לסבתא באלבמה, לחינוך מחדש.

כאן מתחיל הסיפור הרציני. איך משפחה שלמה נוסעת במכונית מיושנת בת 14, עם פטיפון נייד שנקנה לרגל האירוע, כדי שחס וחלילה לא ישמעו בדרך מוזיקת קאנטרי, תוך תכנון מדוקדק של הנסיעה, וארגון של השהות אצל סבתא. והשנה, לא לשכוח, וזה מופיע גם בשם הספר - 1963. רוזה פארקס? מרטין לותר קינג? זהו בדיוק. לא הזמן המתאים ביותר לשחורים להסתובב בדרום ארצות הברית. בסופו של דבר, הספר שהתחיל בצורה מצחיקה ומשעשעת, מפסיק להיות כזה. הוא הופך להיות רציני וכואב עד אימה. סיפור התבגרות של ילד בחסות טרור.

רק כאן, כשבאתי לכתוב את הסקירה התברר לי שמדובר באותו כותב של הספר המצוין "באד, לא באדי". אז שניהם מצוינים, ומומלצים מאוד.”