“#
כשאספתי אותו מהספסל חשבתי שמדובר בעוד מותחן על שוטרת המפענחת פשעים כנגד כל הסיכויים, מתאים קיץ כזה. טעיתי בגדול. השוטרת פה היא שוטרת די טירונית ואין לה זמן לפענח פשעים, למרות כוונותיה הטובות. היא צריכה להתמודד עם קשיים מבית, עם "חבריה" ליחידה, עם העובדה שהיא אישה העובדת בחברה גברית וכוחנית, שמערכת הנורמות שלה אינה מסונכרנת עם הנורמות המקובלות, אותן יודע לדקלם כל ילד היום.

התרבות האמריקאית, כפי שהיא מתבטאת בספרים וסרטים, אינה התרבות המועדפת עלי. הצדק האמריקאי, זה שכדי למצוא אותו ולהפעילו, צריך קודם להיות פוליטיקאי ולמצוא חן בעיני בוחרים, אינו זוכה להתפעלותי. אבל אם להיות הוגנת (אני באמת משתדלת) נראה לי שאוכפי החוק והסדר הראשונים, שוטרים, דומים בכל העולם. יש איזה קטע בספר שאחת הדמויות מתארת את הבדידות של שוטר. את חוסר היכולת שלו לדבר "פתוח" עם מי שאינו שוטר ולא יבין אותו ואת מניעיו. ובסופו של דבר הפעלת כוח – גם לא מידתי, גם לא (רק) כלפי פושעים, היא פועל יוצא של הימצאות בסביבת כוחנית וביטחון בעובדה שאף אחד לא יכול לעצור אותך.

זה לא אומר שאין שוטרים ישרים, המסכנים את חייהם כדי ששאר האזרחים יוכלו לישון בשקט. שוטרים שמשכורתם אינה גבוהה ולמרות זאת לא עולה בדעתם לקבל בחינם טובות הנאה, לקחת שוחד או לדרוש דמי חסות. אבל חלק מהשוטרים – שהסינון שהם עוברים כדי להתקבל לעבודה הוא מינימלי*, אם בכלל, מוצאים בעבודתם אפשרות נהדרת להוציא לפועל יצרים אפלים בלי שמישהו יוכל לעצור אותם עד... שהם עוברים את הגבול.

הספר כתוב בפשטות, לא מתוחכם במיוחד, הסיפור מצמרר. טיילור רוזנברג הצליחה לשכנע אותי באמינותה. לא יודעת אם חוותה בעצמה אירועים כמו שמתוארים בסיפור (אני מקווה בשבילה שלא) אבל אין לי ספק שהיא נתקלה בהם מקרוב. הספר יצא לאור בשנת 1997 ובארץ שנה אחר כך. שמו המקורי באנגלית (סלחו לי על הספויילר) הוא Abuse 0f power. אם תיתקלו בו על ספסל אל תזניחו אותו. הוא אומר דברים חשובים, גם 25 שנים אחרי שראה אור לראשונה.


*חשוב להדגיש שאני מדברת על מה שכתוב בסיפור. אין לי מושג מהי מערכת המיון לשוטרים בארץ.”