“The Torment of Others, עד לכמאה העמודים האחרונים שלו, נכשל מלרתק אותי כפי שהייתי מצפה מספר מתח על רוצח סדרתי ופרופיילר אקסצנטרי שיעשה. התיאורים הארוכים של חקירה משטרתית מפורטת ומייגעת שברובו הגדול של הספר לא מובילה לשום מקום עייפו אותי, היאוש שפשה בבלשים הבריטיים דכדך גם אותי והמעשים המזעזעים שיוחסו לרוצח הפסיכופט הנעלם, פרי מוחה הקודח של הסופרת, זעזעו אותי. אני אמנם אוהבת להזדהות עם העלילות אותם אני קוראת, אבל כאשר הקריאה, שאמורה לרוב לשמש אותי כבריחה מן המציאות ומן התסכולים היומיומיים הפרטיים שלי, משמשת רק כמקור לתסכולים חדשים אני נוטה להתעייף מהר. מה שהוסיף ללאות שחשתי בעת הקריאה היתה העובדה שלמרות שהספר יכול לעמוד בזכות עצמו ולא מחייב קריאה מוקדמת, הוא בעצם חלק רביעי מסדרה של ספרים בהם מככבים שני הגיבורים הראשיים, מה שמביא לכך שהוא עמוס ברמיזות ובמתח של היסטוריה אישית טעונה של כל אחד מן הגיבורים בנפרד ושל שניהם יחד, שהסופרת בנתה במשך דפים על דפים של רומנים קודמים. כנראה שהפוטנציאל המסחרי דרבן אותה לבצע מהלך שינגיש את הקריאה בספר לכלל הציבור ולא רק למעריצי הסדרה - לנסות להפוך את העלילה ואת הדמויות לעצמאיים עד כמה שאפשר ולא תלויים לגמרי בספרים הקודמים - אך לא ניתן להתנער מהעובדה כי ההכרות המוקדמת כן חסרה באופן יחסית משמעותי לקורא, ומכריחה אותו להישאר אך ורק בגבולות העלילה השטוחה ללא כל יכולת לקרוא בין השורות.

למרות זאת, כל מי שיצליח להחזיק מעמד דרך ארבע מאות העמודים הראשונים שניתן לומר שבעיקר בונים את היסודות לעלילה מאשר מהווים אותה, יזכה לכ-100 עמודים אחרונים מוצלחים ביותר, עוצרי נשימה שמקשים להניח את הספר מהידיים ושומרים על המתח באופן ראוי להערכה שאף מתגבר.

זה ספר טוב, אינטנסיבי במיוחד בסופו ומספק את הסחורה, אך כמו שכבר תיארתי ללא הכרות מוקדמת עם הדמויות מהספרים הקודמים הוא מרגיש מעט חסר טעם, עושה חיל בנקודות מסויימות אך מפספס אחרות, חשובות אף יותר.”