“כאשר ניגשתי לקרוא את ספרו האוטוביוגרפי של אלוף (מיל.) אלעזר שטרן, "משא כומתה" (הוצאת ידיעות ספרים, מהדורה שנייה, 2012), הנחתי שכאדם חילוני אמצא את עצמי מתנגד לרוב מה שכתוב בספר, וגיליתי שלא כך הוא. לא רק שאני לא מתנגד, אני גם מסכים.
"היהדות שלי דמוקרטית והדמוקרטיה שלי יהודית" (עמוד 130), כתב. ואכן ערכיו, כפי שהם עולים מן הספר הם הממלכתיות, חשיבות המאחד על המפלג, חשיבות השירות הצבאי, התרומה למדינה וכן סובלנות וסבלנות והרצון לקרב את האחר והשונה.
כנער הוא התנגד לשירות במסגרת ישיבות הסדר, משום שרצה "לשרת יחד עם עַם ישראל. חשבתי שדווקא משום שאכפת לנו מאופייה של המדינה, זו הזדמנות שאין לה מתחרים לפגוש גם אנשים שאינם מהקהילה שלנו" (עמוד 29).
גם חברו של לישיבה, ישי בר (לימים גם הוא אלוף), חשב כמוהו. בשנת 1974, כתב, "שנינו התגייסנו לצנחנים, שנינו לא הלכנו להסדר" (עמוד 29). הוא שובץ בגדוד 890 ושירת כלוחם, מפקד כיתה ולאחר קורס קציני חי"ר כמפקד מחלקה.
כסגן מפקד פלוגה לקח שטרן חלק בפשיטות על יעדי מחבלים בלבנון, ולאחר מכן מונה למפקד פלוגת נובמבר 1978 בגדוד. כמ"פ תיאר לחייליו את מטרות מסלול ההכשרה:
"שתי מטרות ניצבות לפנינו בהכשרתכם כלוחמים בצנחנים: המטרה הראשונה היא ללמד אתכם לפגוע במטרה, לתפוס מחסות כמו שצריך, לקום להסתער ושוב לפגוע באויב. המטרה השנייה היא ללמד אתכם לקום לזקנה באוטובוס. בבואנו להשיג מטרות אלו מתעוררת בעיה קטנה: מחסות וסלעים יש בשפע בשטחי האימונים שלנו, וגם תחמושת אינה חסרה, ולכן יכולים אנו להדגים לכם זאת. הבעיה היא שאוטובוסים יש פעם בשלושה שבועות וזקנות אין לנו בכלל, לכן תצטרכו להבין זאת מהתנהגותנו הכוללת" (עמוד 78).
את ההגדרה הזו שמעתי לא פעם כשהייתי בעצמי בצנחנים, שנים מאוחר יותר, ולא ידעתי את מקורה. אז ועתה דומני שקשה לנסח זאת טוב יותר.
כשגדוד הצנחנים היה בתעסוקה מבצעית בגזרת לבנון הוביל שטרן כוח מהפלוגה למרדף אחר חוליית מחבלים בין הכפר שובא לכפר חמאם. במוצב ביקרו אז אשתו לעתיד והוריה. אילן, בנם ואחיה, היה פקוד של שטרן כשהיה מ"מ ונהרג בתאונת אימונים. ומשפחתו ביקשה לראות את המוצב שבו שירת בשעתו.
למרות הביקור שטרן חתר למגע. בשלב מסוים התריע חייל בעמדת תצפית שהכוח מצוי סמוך למחבלים. "הוא לא סיים את המשפט וחמישה מטרים לפני קם מחבל ג'ינג'י וכיוון את הקלצ'ניקוב שלו אלי. יריתי. אחד נפל. הם ירו. נשכבנו על הקרקע, היינו מעט מעליהם וזרקנו לעברם רימונים. חיימי ירה ררנ"ט, זרקתי עוד רימון, נתתי פקודת הסתערות והסתערנו" (עמוד 52), כתב. שלושה מחבלים הרגו אז הוא וחייליו, מטווח קרוב.
בהמשך דרכו פיקד שטרן על גדוד 202, השתחרר מצה"ל ועבד כמורה בתיכון בנצרת עילית ובמקביל שימש כמג"ד צנחנים במילואים, ואז שב לשירות קבע.
בשנים 1996-1994 פיקד על בה"ד 1. כמו בתפקידים אחרים, גם בתפקיד הזה שטרן משך אליו אש. מנגד, אלו שהיו צוערים באותה עת בקורס קצינים זוכרים אותו כמפקד שהשפיע עליהם מאוד, ומסריו הלכו אתם שנים קדימה.
כך למשל, דרש מצוערי הקורס להיות מסוגלים להסביר את גאוותם ביהדותם במשך 20 דקות לפחות. הסיבה, כתב, היא "שקצין יהודי שלא ירצה להגיד 'אני גאה להיות יהודי', ושידע להסביר את סיבת גאוותו לפקודיו במשך 20 דקות לפחות, לא ינצח במלחמה. ולא איכפת לי איך הוא יסביר" (עמוד 75).
שטרן טען אז שקצין הוא סמל בחברה הישראלית והסביר שההגדרה שלו לביטחון לאומי "היא מהירות ההתחברות של האמא הישראלית לכרית בשוכבה לישון. מהירות זאת מושפעת אמנם מהאיומים הביטחוניים, אבל גם מרמת החינוך והבריאות שהמדינה מעמידה לאזרחיה. קצין שלא קם לאותה אם באוטובוס מעכב גם הוא את התחברותה לכרית" (עמוד 80).
בראיון ב־2008 אמר מפקד בה"ד 1 דאז אל"מ (לימים תא"ל) אהרון חליוה, כי "שטרן היה אלוף, תרתי משמע, באמירות שגרמו לציבור להתעורר". חליוה, שכמו שטרן גדל בצנחנים ופיקד על גדוד 202 בסיס האימונים החטיבתי ובה"ד 1, אימץ את השיטה ולאורך שירותו משך אליו אש בדברים שאמר, שהיו לרוב נכונים אבל לא קלים לשמיעה.
בין היתר סיפר חליוה בראיון כיצד הדיח שני צוערים ימים ספורים לפני סיום הקורס, לאחר שדווח שקראו עיתונים בשמירה בטענה שפגעו בביטחון הלאומי. לו היה רואה אותם אזרח עובר אורח, אמר, "הוא היה חושב לעצמו: אם אלה הקצינים שאמורים לשמור עלינו מחר להוביל אותנו, במלחמה הבאה בטוח נפסיד. וכן, המלחמה הבאה מתחילה מזה ששומרים כמו שצריך". האירוע, כאילו יצא מספרו של שטרן ותאם את משנתו.
בראיון אחר אמר חליוה שכל קצין משמש, במידת מה, שגריר של הצבא באזרחות. "ברגע שאתם יוצאים הביתה עם התגיות של קורס הקצינים, מתייחסים אליכם בארוחת שבת כאילו אתם צריכים להסביר את מדיניות צה"ל מול לבנון או איראן", נהג לומר לצוערים בבה"ד 1.
בעת שכיהן כקצין חינוך ראשי יזם שטרן קמפיין כנגד השתמטות משירות צבאי, קידם בקיאות בשירה ובזמר עבריים, דחף לקליטת נערי מקא"ם ביחידות קרביות ועסק רבות במוסר לחימה, תחום שבניגוד למי שצמח ביחידות העלית הוא הכיר היטב משירותו בלבנון ובשטחים.
בקורס המ"כים, למשל, שוחחנו באוהל אודות "שולפי החרב ושומריה", איגרת שכתב לזכר שכתב לזכר אביהוא יעקב, מ"פ בגולני שנהרג בשכם, שדנה במוסר לחימה באנתיפאדה השנייה. "חוסננו המוסרי", כתב אז, "שגם אם בטווח הקצר גובה מאתנו מחיר דמים יקר, שומר על אפיינו כעם, ובטווח הארוך מחזק את התנהגותו הערכית – פרטים כיחידה, כצבא ואף כחברה".
במהלך כהונתו ספג קיתונות של ביקורת, אבל אי־אפשר היה להתעלם ממנו. כמו צועריו כמפקד בה"ד 1, מי ששירת בצבא (במיוחד בקרבי) בתקופה שהיה קצין חינוך ראשי זוכר את שטרן.
גם כראש אכ"א המשיך שטרן לעורר הדים כשהתנגד, למשל, לעסקאות חילופי שבויים עם ארגוני טרור. במקרים שכאלו סבור שטרן "שיש לנהל משא ומתן, אבל לא בכל מחיר" (עמוד 327). לעסקת שליט למשל, התנגד.
בשנת 1985, כמפקד בסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים, סייע שטרן בפתיחת שורות החטיבה לבני ישיבות הסדר. לאחר מכן פגש בראש אכ"א דאז, אלוף מתן וילנאי, שהתנגד למהלך. "המטרה שלנו היא לא להגדיל את ההסדר, אלא לצמצם אותו, ושאם נפתח בפני חייליו אפשרויות נוספות, הדבר יפתה אנשים שהיום לא הולכים להסדר" (עמוד 231), אמר האלוף.
ממרחק הזמן, הודה המחבר, וילנאי צדק. כראש אכ"א התנגד שטרן למסלול ההסדר של בני הישיבות במתכונת של מחלקות נפרדות ויזם במקומן מחלקות מעורבות ביחידות הקרביות. לתפיסתו המפגש "חשוב לשני הצדדים: לחייל החילוני שמעולם לא פגש באמת אדם דתי, ובאותה מידה חשוב גם ההפך" (עמוד 224).
חשוב לציין שהחיילים שמגיעים מההסדר מצוינים (מניסיון אישי), אבל ההפרדה מיותרת. המחלקות המעורבות, כתב, אפשרו לחיילים "את ההזדמנות, הנדירה אולי, להכיר זה את זה, אבל באמת" (עמוד 246).
שטרן יודע לכתוב והספר לא מתאפיין בכתיבה הצבאית היבשה והמעייפת. לצד הסוגיות המרתקות בהן עסק (חינוך, ממלכתיות, ההינתקות, פיקוד, דת ומדינה ועוד) הוא הוסיף לא מעט הומור עצמי ותיבל בסיפורים על מפגשים מעניינים עם דמויות בלטות בהוויה הישראלית.
מנגד, ספרי זיכרונות של מפקדים בכירים ניתן לסווג לשלוש קטגוריות. הראשונה, כמאמר מפקד בכיר בצה"ל, היא "כמה טוב הייתי". השנייה, היא "תמיד צדקתי". את הספרים שנופלים תחת אחת משתי הקטגוריות אלו מומלץ לקרוא בזהירות ועם "קורטוב של מלח". תחת הקטגוריה השלישית מצויים ספרים שמחברם תיאר בהם את האירועים כהווייתם, פחות או יותר. אין הרבה ספרים כאלה, והם לרוב נדירים באיכותם. הספר של שטרן נפל תחת הקטגוריה השנייה ולכל אורכו הוא הקפיד להסביר מדוע טעו מתנגדיו בכל צומת ופנייה.
למרות זאת, מדובר בספר מרתק עם מסרים חשובים. בספר סיפר שטרן כי כשהתלבט האם להאריך את שירות הקבע, נהג לומר שהסיכוי שיחליט להישאר בצבא יהיה "גבוה יותר לאחר ביקור ב"יד ושם" מאשר לאחר ביקור בכותל" (עמוד 31). המסר הזה נשאר נכון, גם נוכח אתגרי המאה ה־21.”
