שנאתו של ריכארד ואגנר ליהודים מוציאה אותו מכלל סתם אנטישמי בעטיו של התפקיד שדמותו מילאה בחיי אדולף היטלר ותנועת הנאצים, שעשו אותו מעין פטרון ומורה דרך במסע ההשמדה נגד היהודים. עקב הסתבכות היסטורית זו, נקבע יחסה של דעת הקהל השלטת בישראל אף כלפי המוסיקה של ואגנר, עד כדי החרמתה והרחקתה מאולמי הקונצרטים. ההיסטוריון אינו רשאי לדון מהתפתחות מאוחרת על שלבי מציאות צוקדמים. בהתאם לעיקרון זה בודק פרופסור יעקב כ"ץ את תופעת האנטישמיות של ואגנר במסגרת זמנה - תקופה שקדמה לעלית האנטישמיות המודרנית. ואגנר מתגלה כשונא ישראל גם בשעתו, אלא שאין מכאן תשובה על מידת השפעתו ואחריותו על מה שהתרחש לאחר זמנו. רק ידיעת העובדות ההיסטוריות על פרטיהן ודיוקן מאפשרת להגיע לשיפוט אינטליגנטי אף בשאלת החרם על ואגנר, וידיעה זו מעניק ספרו של כ"ץ, שכבר הופיע בשלוש לשונות: גרמנית, אנגלית וצרפתית, ועתה הוא מוגש גם לקורא העברי.