“. עד גיל 21 תגיע לירח, 1997, כתר
2. טווסים על הגג, 1992, זמורה ביתן

את הראשון קראתי קודם. והוא גרם לי ללא מעט מחשבות המשך. התלבטתי בדבר הביקורת שאכתוב. בינתיים קראתי גם את השני והתגבשתי.

ולספרים עצמם:
הראשון (עד גיל..) הוא אוסף סיפורים קצרים, שבמרכזם (לרוב) דמויות נשים צעירות, תל אביביות.
הן מחפשות אהבה, קשר ותקשורת בריאה, אבל משהו משובש להן במכניזם התקשורתי. לא מצליח להן, הן תמיד מסתובבות סביב איזו עקרות תקשורתית, לא אמיתית, כך שיחסיהן עם הסובבים נועדו לכשלון.
אני לא אוהב בד"כ סיפורים קצרים. במיוחד לא על טיפוסים תלביביים ריקניים. הספר הזה הצליח לגעת בי, לעורר חמלה, וגם פנינים לשוניות, שנשמעות אותנטיות, הומור ושנינות, מוסיפות הרבה.
כמו כן, כפי שאמרתי הוא גרם לי לשרשור מחשבות שבהמשך אשתף אתכם בהם.

בספר השני מתוארות שנות הבחרות (17-25) של בחורה, מיישוב המזכיר את רעננה/כ"ס (אין ציון מפורש), שגם היא לוקה בתקשורת עם הסובבים. היא מנסה באופן נואש להיות "אינית": להתלבש נכון, לדבר נכון, להתנהג נכון, אבל זה לא ממש עוזר לה. היא תמיד מסתבכת בקשרים בלתי אפשריים ומתסכלים שמקצינים אצלה את העקרות הריגשית והתיקשורתית.
מאד לא אהבתי את הדמות וגם אמינותה היתה מפוקפקת. היא אמורה להיות די אינטיליגנטית (בכל זאת התקבלה ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה, ואף התמידה בהם כמה שנים) אבל את המציאות היא קולטת כמו דרך משקפיים המכוסים דוק ערפל, ודרך אוזניים פקוקות באטמים: רואה ושומעת אבל לא ממש מבינה ומפענחת. טוב, שנינות לשונית לפחות יש בו.

הספר הראשון עורר אצלי מספר תמיהות ותהיות שרציתי לשתף אתכם, בתקווה שלא תיסקלו אותי.
אני מתבונן סביב, הרבה רווקות אינטיליגנטיות, יפות, שנונות, יצירתיות, חינניות...טוב, הבנתם. אז איפה כל הרווקים? איך לא נמצאים להן הזיווגים המתאימים? משהו דפוק פה, לא?
אז ניסיתי למצא הסברים. ואולי קצת מצאתי (בטח יש על זה מחקרים רבים אבל אליהם לא הגעתי).
ואגב, כנראה מתאים לשני המינים רק שברווקות אני נתקל יותר (או מתעניין יותר).

לצורך ההסבר הראשון אשתמש באנלוגיה כימית (ויסלח לי פרימו לוי על היומרה). לעיתים כדי לייצר ריאקציה כימית ולחבר בין שני אטומים דרוש קטליזטור, או אנרגיה פנימית.
בעבר שימשו המסורת, הדת, המשפחה המורחבת כאותו קטליזטור.
גם הבעירה מינית, שתורגמה לתשוקה רומנטית ולאהבה, הכניסה הרבה אנרגיה וסייעה בלחבר יחד אטומים בודדים.
כיום, עם מתירנות העכשווית וצמצום ההשפעה של השבט (מצומצם ומורחב), מקשים היום על זוגות להתחבר (ומקילים על ההיפרדות אח"כ). אבל זה כאמור לא ההסבר היחיד.

אנו חיים היום בחברה צרכנית. לצרכנות שני אספקטים הנוגעים לנושא:
1. אנחנו הופכים להיות צרכנים של סיפוקים מיידיים. אוכל מוכן ברגע, סקס מעכשיו לעכשיו, עינוג במיידי. למי יש כח ועניין להשקיע, להתאזר בסבלנות, להתאפק.
למה לקרא ספר, 20 שעות השקעה, כשאפשר לקבל לעוס ל- DVD, מכס´ שעתיים של ריגוש מהיר?
אם אני זוכר נכון, במערכת יחסים צריך להשקיע, לא? צריך סבלנות להקשיב, להתעניין, להתעלות לרמה שתעשה רושם טוב, לתמוך, לחזק...

2. תרבות הצריכה מבליטה פגמים. לחולצה יש כתם? נזרוק ונקנה חדש, הסלון מהוהה (איזו מילה) מעט? קדימה, לזבל וחדש. הכל צריך להיות נוצץ, מבריק, דנדש. אז אם בערב לא ממש רואים אבל אח"כ שמים לב שהחזה שלה כבר לא במיקום של בת 15, התחת שלה לא דומה להוא של הדוגמנית מהפרסומת, יש לו שערות על הגב. בכלל, יש לנו מדי פעם איזה פגם קטן (או אולי קצת יותר גדול) לא? אז קדימה, לזרוק, ולזפזפ הלאה בחיים. מחר נקנה עוד אבוקדו. להוא/היא מהפנטזיה, שבטח נכיר מחר או עוד היום, אין פגמים. אז למה להשקיע?

כנראה שיש הרבה טוב בחברתנו המודרנית, אבל ראוי להיות מודע למגבלות.

זהו, בקיצור ממליץ על הראשון (עד גיל 21 תגיע לירח), פחות על השני.
ולעניין הזוגיות הנמוגה, מעניין מה דעתכם.”