כרך זה של "הטור השביעי" כולל את הטורים שפרסם אלתרמן ב"דבר" בשנים 1954-1952 . שלושת הכרכים שקדמו לו יוחדו לתקופות ולאירועים הרי־גורל: מלחמת העולם השנייה, השואה, ההעפלה, המאבק למדינה והקמתה, מלחמת העצמאות והעליה ההמונית. ואילו כרך זה — עניינו השנים השקטות הראשונות, הפחות דרמטיות, של מדינת ישראל.
כללית ניתן לחלק את הטורים שכונסו כאן לשני סוגים עיקריים: שירי־הלל לעשיה הגדולה בארץ בשנים אלו ובשנים שקדמו להן, מכאן, ושירי ביקורת, לעיתים אירוניים או סאטיריים על תופעות שונות בחיים הפוליטיים והציבוריים, מכאן. אך גם בטורי תקופה זו, למרות ההזדהות השלמה עם הישגי המדינה הצעירה, ניכרות עצמאותו הרוחנית של אלתרמן ותעוזתו הנון־קונפורמיסטית, כפי שבאו לידי ביטוי, למשל, בשיר "על החיל אלבז", מפברואר 1954 , בו יצא אלתרמן בראש ובראשונה, ישירות, כנגד הדימוי הסטריאוטיפי השלילי הרווח של עולי מרוקו, אך באופן מרומז, סמוי במקצת ועם זאת חריף וסרקסטי, כיוון את דבריו גם לקברניטי המדינה כמחאה נגד מדיניות העלייה הסלקטיבית ממרוקו.
דוגמא עוד יותר בולטת, אולי, לנון־קונפורמיזם האלתרמני, ניתן לראות בטור הנועז, שהקדים את זמנו, "יום הזיכרון והמורדים", מאפריל 1954 , שבו יצא אלתרמן באומץ כנגד התפיסה הדומיננטית בארץ, באותן שנים, שגרסה הפרדה חדה בין קומץ הלוחמים, נושאי נס המרד בגטאות, שאותם העלתה על נס, לבין המוני בית ישראל שהלכו, בלשון המליצה הרווחת, "כצאן לטבח". שיר זה עורר, בזמנו, פולמוס ציבורי נרחב, לרבות במסגרת "הטור השביעי". רק מקץ כשבע שנים, עם משפט אייכמן, התקבלה עמדת יחיד זו של אלתרמן כעמדה דומיננטית של נותני הטון במדינה והפכה, בסופו של דבר, לנחלת הכלל.