“רוב עסק על לא דבר/ Much Ado About Nothing
מחזה. - סוגה : קומדיה.
מחבר : ו. שקספיר.
** נסקר כמתורגם. תרגום, מבוא והערות : אפרים ברוידא.
הוצאת האוניברסיטה העברית בשותפות מוסד ביאליק.
הפעם אני רוצה לנסות משהו אחר. ולכן אכתוב את הסקירה עבור מי שכן קרא את המחזה בעבר. מי שלא קרא וכן מעוניין לקרוא את הסקירה, מוטב שיכנס לויקיפדיה או אתר אינטרנט אחר על מנת לקבל תמונת מצב מלאה ואז לשוב אל הסקירה.
** אני לא מתיימר להביא כאן חוות דעת מנומקת ומלאה, אמנע גם מסקירה ארוכה שלא מועילה.
אפתח במעט רק את שתי נקודות שמצאתי אותן רלוונטיות לחוויות הקריאה שלי, ומתוך התרשמות כללית של קורא לא מקצועי.
-נקודות נוספות ישנן, והן חשובות לא פחות. אך נאלצתי לוותר על מנת לשמור על מסגרת קריאה.
אז ברשותכם אני רוצה להתייחס לשלוש נקודות במחזה :
1) א. סיפור המסגרת : דמותו של קלבדיו. היעדר הסיסטמטיות בדמותו והניגוד לבנדיק.
ב. השינויים בדפוסי ההתנהגות והחיזור.
2) דמותו של תדהר, רב נוטר.
3) התרגום.
ראשית, קלבדיו. דמותו מצטיירת בתחילת המחזה כג'נטלמן המושלם. הוא בעל כל המעלות החיובית שהופכות אותו למחזר או לבעל סיכויים מכובדים ביותר לזכות בהרו. אם נציין את האיפוק, האצילות. התבונה והרוך אשר מנוגדים בתכלית הניגוד לאלו של בנדיק.
אך לאחר דין הדברים בכנסיה, אנחנו נחשפים לטפח לא מוכר באישיותו. אנו עדים לתנודות במצב רוחו. אלו לא פרצי הקנאה הקטנים שתוקפים אותו במערכה הראשונה, אלא איבוד שליטה שמגיע אל שיאו בחצאי מונולוג 'האני מאשים'.
הוא נוטש את התבונה, הוא איננו מנסה לשחזר את רצף האירועים. הוא לא מטיל דופי באשר הוא משוכנע שראה. למעשה הוא נע במסלול חד סיטרי, בכנסיה, הוא נושא את עיקר הדברים בהכפשתה של הרו. עד שדמותו תהפוך ללא רלוונטית עקב חוסר התגמשותה.
תחילת המערכה החמישית אפשר לראות את השינוי העמוק. הדיאלוג הכפוי בינו לבין ליאונטו ואנטוניו חושף טפחים בהם הברטאליות והאכזריות שבו מקבלות משנה תוקף. הוא נהיה אדיש לגורלה של הרו, אף כשמודיעים לו שבצער היא איננה בחיים .הוא מתקשה להפגין רגשות, דמותו מתכנסת, ומסרבת להביע את אשר מצופה ממנו.
אנחנו גם רואים הקצנה בנימה האירונית, כל אלו ודאי אינם יהיו זרים לנו אך בלתי מתקבלים על הדעת. הם נוגדים את רגשות האהבה והחמלה המצופים ממנו כדמות ראשית.
אף חוסר הממלכתיות שלו כלפי ליאונטו, מעורר חוסר נוחות ומעלה תהיות האם פיו וליבו שווים.
ומאידך גיסא, בנדיק מייצג ניגוד מוחלט, ככל שדמותו של קלבדיו מאבדת מעוצמתה כך דמותו של בנדיק מוארת ומתעצמת. והשינוי העמוק לכך נעוץ באהבה. בנדיק שם מבטחו באהבה. שבמקום להעביר אותו על דעתו, היא מאירה את דמותה של ביאטריצ'ה בעיניו. אט אט הוא מקלף מעצמו את אותה שחצנות, יהירות, ליצנות. אנחנו למעשה מקלפים מעטה ומגלים רוך, הקשבה, הפנמה.
אדם אחר מכפי שפגשנו תחילה.
הניגוד הזה שמצד אחד האהבה מטפחת יוצר אמינות. למעשה כעת אנחנו מפרשים את יחסי קלבדיו -הרו כהתאהבות קלילה, אולי אף שטחית לעומת מערכת היחסים שכבר נרקמה בין בנדיק לביאטריצ'ה.
דבר שגורם לנו לתהות שמא קשר האהבה בין קלבדיו והרו הוא לא יותר מאשר קשר של התאהבות חסרת בגרות ללא משקל . אך זאת ללא ספק איננה אהבה. זה רצון עז יותר מאשר מרכיב אישיותי שהפנים את מה שהוא חש.
ביאטריצ'ה ובנדיק כן מסמלים בעיניי את האהבה. והאהבה היא היכולת שלהם להתעלם מהמגרעות של האחר, ואולי להשלים. אך ללא ספק לא לייחס לכך חשיבות מוחלטת אלא לקבל אותה בסלחנות.
מוטיב האהבה של שקספיר הוא עיוורון לחסרונות האחר. אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה לשם אהבה.
תבנית " קופידון עף בדמות עיוור" נכונה גם כאן.
כלומר המסגרת הכללית נשמרת.
( אני לא אשווה בין הרו של תחילת המחזה לסופו. כמו כן דמותה של ביאטריצ'ה הוא השתקפות דמותו של בנדיק. ולכן במקרה הזה ההשוואה מיותרת .
אבל רק אומר שהרו לדעתי היא דמות כפולה, כאשר הכפילות מגלמת את הסקרמנט הנוצרי ולאחריו את ההיוולדות, ר"ל החטא והקלון שכנו מצדו האחד ואילו כעת הטוב, האצילי והנשגב שהמתינו מצדו השני כאן מקבלים אישור לכך על ידי ברכת הכנסיה. אני רואה את זה בדיאלוג במערכת 5 תמונה 4)
הנקודה השנייה. מאחר ועסקינן בקומדיה, דמותו של תדהר רב הנוטרים איננה יכולה לשאת את כובד משקלה. כלומר החוק הוא למראית עין. והוא חייב להיראות כך ולא להיעשות.
הגחכתו היא חלק משמעותי ואילו תדהר הנלעג אינו מודה בכך כי הוא אינו מודע לה. יעידו הדיאלוגים עצמם.
השימוש המליצי שלו, שינון משפטי חכמים, חוסר הסימטריה בין השאלות לתשובות שהוא משיב. כל אלו באים לידי ביטוי במחזה המקורי.
לצערי התרגום לא מצליח לשמר את זה. הקסם מתמסמס, דבר שיוצר בעיניי עוול ספרותי.
הנקודה השלישית והאחרונה היא התרגום. בכל יצירת מופת, הדבר הראשון המתבקש לעשות הוא לקרוא את היצירה המקורית. אם הדבר אפשרי. מניסיוני, אני לא ממליץ לקרוא אך ורק תרגומים של שקספיר וגם לא את התרגום הזה, טוב ככל שיהיה.
כלומר, מי ששולט באנגלית עדיף שיתחיל עם המקור. כמעט ובלתי אפשרי להעביר את האירוניה, הניואנסים, וכמובן את הדיאולוגים בין דמויות מפתח וגם את רוח התקופה בתרגום של שייקספיר בצורה הנכונה או בצורה הראויה.
יהיה המתרגם המקצועי ביותר. לפעמים זה אפילו פוגם בחוויה.
אבל זה לא אומר שצריך לוותר על תרגום. הערות במרבית המקרים עוזרות, הן מעשירות את חווית הקריאה וחשוב לתת את הדעת על כך.
וכך גם במחזה הזה.”
