“סוזן ורילנד הפכה את ציורו של רנואר "סעודת השייטים" לציור במילים ויצא ספר נהדר. המקום הוא פונדק ומרכז להשכרת סירות על נהר הסיין צפונית מערבית לפריס, אליו יוצאים בני העיר בסופי שבוע לנפוש, לשוט ולאכול טוב כמו שהצרפתים יודעים. ברקע נזכרת מלחמת פרוסיה-צרפת עשר שנים קודם לכן שהסתיימה בתבוסה צרפתית מוחצת ומרד הקומונה הפריסאית שדוכא לאחריה. דף אחר דף ומשיכת מכחול אחת אחר השניה, אנו לומדים להכיר את הדמויות ששימשו כדוגמנים/יות לציור במשך שמונה ימי ראשון בקיץ 1880. תוך כדי שהציור הולך ומופיע על הבד, נרקמת דינמיקה מרתקת בין הדוגמנים שהופכים מאוסף יחידים לקבוצה שיש לה אתגר משותף - לאפשר לרנואר להביא לידי גמר את יצירת המופת הנולדת על מרפסת הפונדק. פריס של סוף המאה התשע עשרה נפרסת לפנינו במלוא הדרה וכיעורה, ובתוכה נאבקים האימפרסיוניסטים למצוא את מקומם הראוי ומתווכחים ביניהם על דרכי ההבעה של הזרם האומנותי החדש. תוך כדי הסיפור אנחנו מתוודעים לחיי הלילה של מונמרטר לפני שהפכה למקום עמוס תיירים לעייפה, לסלונים הספרותיים של התקופה, ליחסים בין האומנים, לשיקולי הצייר והתלבטויותיו בתהלך יצירת הציור ולחייהם הלא פשוטים של השותפים לאותו קיץ בלתי נשכח, לאהבות נכזבות וגם ממומשות. במי תבחר ז'אן? ובמי יבחר אוגוסט רנואר? מה מסתיר גוסטב קורבה, המצוייר ראשון מימין? ומה תקריב אנז'ל כדי לעזור במימון הארוע? הסיפור הופך את הקורא למשתתף בהולדתה של יצירת אומנות גדולה. ממש היה אכפת לי שרנואר יצליח להשלים את היצירה בזמן. מומלץ.”

“אפתח בהמלצה חמה, שהיא חובה ומיועדת לכל מי שמעוניין לקרוא את הספר.
ובכן, ראשית חוכמה: כנסו לאחד האתרים שבו מופיעה תמונת "סעודת השייטים" ובמדפסת צבעונית עשו לכם העתק שילווה אתכם לכל אורך הקריאה. הדבר חיוני להנאה, ופשוט די מתסכל לעבור, כל מספר דקות, לחזית הספר ולראות במי מדובר, באיזו פוזה הוא נמצא, על מי הוא מסתכל ו... טוב, נראה לי שירדתם לסוף דעתי.
אחד מאתרים אלה הבאתי בסוף חוות הדעת, והוא מביא את צבעי התמונה וגודלה בצורה נכונה הרבה יותר מזו המופיעה בחזית הספר.
זהו, ההכנות הטכניות הסתיימו, וכעת אפשר לחוות את דעתי על הספר, שקיבל את שמו משם הציור.

לאחר ציורו היפה של רנואר - 'מולן דה לה גאלט' (Le Moulin de la Galette) שנעשה בגינה או בגן אירועים (והמזכיר במידת מה את 'סעודת השייטים' המאוחרת), ועוד כמה ציורים 'בלתי נחשבים' שצייר, הופיעה בעיתון כתבה של הסופר אמיל זולא, שבניסוחו: "טרם קם בהם הגאון", הוא תוהה לאן מועדות פניהם של האימפרסיוניסטים, וגם קובל על כך שאין הוא רואה שום יצירת מופת שלהם ואין הם מתקרבים, לדעתו, למטרה שהציבו לעצמם...

וכאן אני מרגיש צורך להוסיף הסבר קצרצר, שאולי זו הייתה הסיבה למאמרו של זולא. עולם הציור הורגל לקבל תמונות ברורות, קלסיות, שבהם הפרטים ברורים, מדויקים, ואפילו "נאים". כל זמן שהאימפרסיוניסטים ציירו בסגנון זה, נניח "משיכת מכחול" שלומדים באקדמיה - הם היו "מקובלים", אולם לאחר שנתנו דרור לדמיונם והחלו לצייר ציורים "מטושטשים", בעיקר ברקע, מנהלי המוזאונים החליטו "לזרוק אותם מכל המדרגות", וכך נוצר מצב שציוריהם לא נחשפו (במידת מה) לקהל הרחב.

וכך, באחד מימי ראשון, בעוד רנואר רוכב על אופניו על גדות הסיין, איבד לפתע את שיווי משקלו ונפל ארצה. תוך שהוא מנסה להעמיד את אופניו, משכה אותו תווית שם החברה שייצרה את האופניים (פיז'ו) ומתחתה שם הדגם: 'החיים המודרנים'. שתי מילים שהעלו במוחו את הרעיון לנושא הציור הגדול, המשמעותי והבלתי נשכח שעליו לצייר, ושינציח את החיים המאושרים של התקופה.

הספר מגולל את סיפור העלילה של ציור אחד בלבד. אנו נחשפים לבעיות הכספיות של רנואר, שהיה רחוק מלהיות איש עשיר וקניית משטח הקנבס הגדול, והצבעים עבור הציור, היו מעבר ליכולותיו, שלא להזכיר את השכר ששילם ל"דוגמנים ולדוגמניות" שהעסיק - דברים שחייבו אותו להיעזר בפטרונית עשירה, חובבת אמנות.
בנוסף, משתפת אותנו הסופרת במרוצו השבועי של הצייר, בימי ראשון, לחבירת כל הדמויות בגזוזטרה של בית הקפה, על גדות הסיין. התלבושות שבהם יופיעו, כיצד יניח את כובעיהן של ה"דוגמניות" על ראשן כדי שלא יפלו. לאן תסתכל כל דמות והיכן תשב. באיזה צבעים עליו להשתמש. איזו מהדמויות לא תאכזב ו"תופיע לעבודה" בזמן, שהרי חייב הוא למהר ולתפוס את אור השמש המאירה, שאם לא כן יאבד הציור את עצם מהותו – צבעים עליזים ונכונים (דוגמה רעה לכך ניתן לראות, לצערי, בתמונה שבחזית...).
דבר מעניין, ואף משעשע מעט מבחינתי, הוא הצורך לצייר 14 דמויות ולא 13 - כפי שמופיעות בציורו של ליאונרדו דה וינצ'י 'הסעודה האחרונה', שהרי איש אינו רוצה להסתכן בציור זה בתוצאות זהות לאותה סעודה ידועה (צליבתו של ישו והתאבדותו של יהודה איש-קריות, שהואשם כי הסגיר את מורו לרומאים).
הציור המראה את 'החיים המודרנים' אינו בא להביע מחאה, כדרכם של חלק מהציורים הגדולים - המצוירים על 'משטחים גדולים', ואף שהוא התברך בצבעים עזים ומושכי-עין ויופיו כובש – כל שהוא בא להביע (על פי הספר): "הנה, תראו, הצלחתי להחזיר את זרם האימפרסיוניסטים לגדולתו", דברים שהופנו לאספני האומנות וגם לאמיל זולא.
אישית, ציור זה אהוב עלי יותר מציור ה'מולן דה לה גאלט' שהייתה תמונתו "הגדולה" של רנואר עד לציור זה.
הסיבה הראשונה היא השימוש הרב (רב מדי לטעמי) בצבע הכחול והשחור– צבעים שמכניסים אותי ל"אי שקט תזזיתי", בניגוד ל"סעודת השייטים" שבו הצבעים הרכים והבהירים שולטים – דבר שגרם לי להעדיף תמונה זו, על פני כל ציוריו של רנואר.
הסיבה השנייה, משיכות המכחול החזקות, שאמנם נותנות אשליית תנועה, אולם חוזקן גורם לאי נוחות מסוימת בעיניי,
והסיבה השלישית היא כתמי הצל המלאכותיים הנמצאים בתמונה (בעיקר על גבו וראשו של האיש היושב בקדמת התמונה).

אישית, הייתי מעדיף לוותר על חלק מתיאורי הדמויות, האירועים הטרחניים פה ושם, לעתים גם על ערבובי הצבעים המדוקדקים – כל זאת כדי לקצר את היריעה, שפעמים רבות נמתחה עד בלי די.
ואם השוואה קטנה לספר אחר - "נערה עם עגיל פנינה" מתבקשת, הרי שאני מסכים איתכם...
ב"נערה" מדובר על תמונה, שאינה היפה ביותר של ורמיר, וסביב הפנינה, שהיא גם "לא מי יודע מה", נבנתה עלילה שלמה...
וב"סעודה" נלקחו כ-7 דמויות (מתוך ה-14) והוכנסו לתמונה עשירה מאד בפרטים ובצבע, שנותנת לנו, כצ'ופר, התבוננות תמידית בהתנהגותן בגזוזטרה, עבור הציור שלשמו התכנסו.
מבחינתי, זהו אכן הבדל משמעותי.
נהניתי.

הערה לסיום:
אל תשכחו להעביר את ההדפסה למצב Landscape.
הבאתי שתי כתובות: האחת (misgeret) קטנה, אולם הצבע נפלא. והשנייה (abcgallery) גדולה, אולם צבעה נראה דהוי. במה לבחור? אני הייתי הולך על הצבע (misgeret)...

http://www.misgeret.co.il/ShowMaxPic.php?pic=130699&Canvas=1&PicSize=30&PiF=&PiFColor
http://www.abcgallery.com/R/renoir/renoir30.html”