“יש משהו מיוחד בקריאת יצירות מונומנטליות. מצד אחד הסיפור עצמו כבר מוכר לך, אך מצד שני החוויה עצמה — במקרה הנ"ל השפה השייקספירית, ההתפתחות והמבנה, התובנות והעומק — הם הם עיקר הסיפור, יותר מן ההתרחשות במחזה עצמו.

במחזה יוליוס קיסר מציג ויליאם שייקספיר את הטרגדיה של אדם בעל אידאלים, אשר רצונו ומעשיו הם להנחיל את האמת שלו — דבר שמוביל לכך שהוא נאלץ להתעמת עם שאלות מוסריות כבדות משקל. אך בפועל ההתמודדות האמיתית כאן היא הפוליטיקה עצמה וכוחו של ההמון.

ברוטוס הינו אינטלקטואל המאמין בחופש.
הוא פועל נגד חברו הטוב, גאיוס יוליוס קיסר, בשל החשש שמא יהפוך לעריץ, ועל כן הוא נכנס למזימה פוליטית נגדו.

ברוטוס אוחז באמונה נאיבית שלפיה הזולת פועל על פי לוגיקה והיגיון, ומתוך כך יש בו האמונה שמי שיבין מהי ה"אמת" באמצעות לוגיקה ושכל ישר יבין גם את מעשיו. אך הפוליטיקה של הסדר החברתי — בהנהגת פוליטיקאים ועדר הזולת — אינה פועלת כך; היא פועלת באמצעות רטוריקה, רגש ושאיפה לכוח. אנטוניוס מנווט את ההמון שייצא נגד ברוטוס, רומא נכנסת לכאוס, ומתוך קרקע פורייה זו יצמח העריץ החדש. ברוטוס מוביל, בעצם המעשה שלו, את הדבר שהוא עצמו ניסה למנוע.

שייקספיר הופך את הרצח של קיסר לנקודת מפנה עלילתית שממנה מתחילה הטרגדיה האמיתית. הרצח אינו העיקר, אלא ההשלכות שלו.

הטרגדיה של ברוטוס היא בעולם שבו הוא נמצא. הוא מאמין באמת שניתן להבינה באמצעות ההיגיון, בעוד שהחברה פועלת באמצעות רגש המונע על ידי כוח השכנוע. האנשים שואפים לכוח ולמעמד, וההמון טיפש ואימפולסיבי — איזה מקום יש בעולם כזה לאדם עם אידאלים? הטרגדיה היא בין האינטלקטואל לבין המציאות החברתית: אדם מוסרי הפועל בתוך משחק פוליטי ציני. האירוניה היא שברוטוס רוצח עריץ פוטנציאלי, ובכך יוצר את התנאים לעליית עריץ אמיתי.

שייקספיר מציג בצורה גאונית ועמוקה את הריקנות הפוליטית באמצעות הרטוריקה בחלק של הנאומים בהלוויה של יוליוס. שלב הנאומים הוא רגע השיא במחזה: ברוטוס מציג טיעון לוגי ומצפה שההמון ישתכנע באמצעות ההיגיון, אך מרקוס אנטוניוס מבין שהעם פועל מתוך רגש, ונואם תוך שימוש באמצעים רטוריים וכשלים לוגיים כדי לנווט את דעת ההמון אל תוך תיאטרון רגשי.

זהו מפגש אפי שרק שייקספיר יודע לבנות ולזקק במחזה קצר כל כך. כל שורה וכל התרחשות מדויקות ונחוצות, והשפה השייקספירית — שאין דבר המתקרב ליופי ולעומק שלה.

המאבק בין רטוריקה לפילוסופיה הוא מאבק עתיק, עוד מתקופתם של סוקרטס והסופיסטים:
האם ניתן להגיע לאמת אובייקטיבית אחת, או שהאמת היא רק תוצר של כוח השכנוע? במחזה יוליוס קיסר נראה כי בפוליטיקה התשובה ברורה — לא מי שצודק מנצח, אלא מי שמדבר טוב יותר.”