18.1.1812, יום שבת
אימא יקרה, אני מבוגרת מדי לסיפור ילדים לפני השינה! הפרכתי נשיקה והתכרבלתי, מרחוק שמעתי את אימא מציינת באוזני אבא וצער עמוק בקולה:
"אני יודעת כי הצדק איתה, אך היא הבת הקטנה שלי, לא?"
"כן", שמעתי את אבא עונה, "ייתכן והיא כבר לא קטנה לשמוע סיפורי אגדות, אך תמיד תהיה הנסיכה באגדה שלנו!"
מתוק ונעים להירדם בהרגשה כי אני צעירה והכול לפניי בפתחה של מאה!
היום התיישבתי לכתוב כי עז הרצון המפעם בתוכי לתאר את הכיוון בו מובילה אותי דרכי בשביל המרוצף באבנים יקרות, וטוב לדעת כי אבני יהלום ופנינים מעצבים את הבית בו דרה משפחתי.
גאה אני מאוד במשפחתי המורחבת, משפחה מכובדת ומבוססת אשר עליה נמנים שופטים ואומנים. לכן עבורי זו הבטחה גדולה להיות כמעט בת שתים-עשרה. עלמה צעירה בראשית חיי. ושמי הוא . Luciana!
הייתי צריכה להיוולד בבריטניה, אך אימא איבדה את התינוקת הראשונה במהלך הלידה למרות נוכחות המיילדת והרופא. בעיניים דומעות מצער יצאו השניים מביתנו, וכך גרמו למים הקפואים אשר בחוץ להפשיר והם נסוגו בטיפות זעירות ובגלים קטנים לאי-שם. לכן בפעם השנייה שלה, כאשר אני הגחתי לעולם, זה היה עם זריחתה של השמש על יום קיץ חם בתאריך מאוד מיוחד – ה-18 באוגוסט, ויש לכך משמעות מיוחדת כדברי המיילדת: "שמיניות יתר", אשר בדרך זו רצתה לרמוז להוריי על כיוונה של הדרך בה ינועו חיי. לדבריה חיי יהיו ארוכים, טובים, מאושרים ומיוחדים, ותמיד יפרסו את זרועותיהם בחיבוק רחב לשני העולמות – "משני צדי המטבע" – מנהיגה גדולה בדור הענקים! אני מבינה את זה קצת אחרת: מצד אחד אהיה בעלת רכוש נכסים וכסף (הזוהי משמעותו של מטבע?), וכמובן גם עם הרבה הבנה, חוכמה וכוח כדי לבצע את כל ההחלטות הנכונות המופיעות בציור המטבע על גבי הצד האחר.
מצבים מנוגדים המשולבים זה בזה...
תחילתה של מאה, ואני לצערי הרב לא שוהה בבריטניה שלי ולא כי לא רציתי בכך. איש לא שאלני ואיש לא בירר אתי מהו רצוני ואיפה יהיה עבורי טוב יותר לראות את צבע השמים לראשונה. ובכן, הגעתי לעולם לא במולדתי בריטניה, השוכנת רחוקה מעבר לים ושמיה אפורים מעשן, אלא כאן, בדרומה של Germany (או כפי שכאן מכנים Deutschland, ארץ היער השחור, ושמיה בהירים בכחול.
בסתיו הגשם יורד פה ללא הפוגה, והשלג הלבן הוא צונח ללא הפסקה במשך חודשי החורף הנפלאים.
בחורף אנו מבלים בהרים, בהם אני מתמלאת שמחה ואוחזת בפתיתי הלבן הצח, והם בהכרת טובה כדרכם של פתיתים לעולם לא נמסים לי בין אצבעותיי. החברות בינינו נמשכת עד בוא האביב, אז המים ממיסים את השלג והשמש מתערבת בלהט ועוצמה, ועל ידי כך גורמת לי להרים את פניי מול האור ולחלום על עולם דמיוני גדול ונישא אשר נמצא מעבר לאופק, בסוף היער השחור, עם פרוץ הקיץ החם על יום הולדתי.
למען האמת, למשפחתי הייתה עוד אפשרות בחירה לשרת מחוץ למולדת, וכך יכולתי להיוולד במקום, אחר כמו למשל הודו האקזוטית המשופעת בטעם פירות טרופיים הנספגים בפה. פירות הנמרחים ברכות על השפתיים. אבל לא, אנחנו כאן. הכול ובגלל המהפכה הטכנולוגית, אשר מתקדמת ומתפתחת כיום אף ביתר עוצמה מאשר עם תחילתה המבטיחה לפני חמישים שנה, ולכן חשוב כל כך לשלוח לכל מקום את המומחים כדי להעניק השפעה וידע.
אבי היקר והכישרוני בצורה גאונית עומד בראש משלחת המומחים הגדולה, אשר מייעצת כאן לממשלה הבווארית. חלק אחר מחבריו מהאריסטוקרטיה הקרובה הצטרפו לחברה הבריטית והפליגו להודו המערבית. אבא היקר, הוא ולא אחר, קיבל את התפקיד מטעם בית הלורדים בהוראתו המפורשת של הוד מלכותו, ג'ורג השלישי מלך בריטניה אירלנד, נסיך-בוחר של הנובר.
כן, כבוד המלך שלנו הוא תמיד הפוסק האחרון בכל החלטה חשובה של הממשלה בלונדון הגדולה.
אבא שלי דובר את השפה הגרמנית הרשמית וגם את הניב הבווארי ביירני, ובשעת הצורך אף משתלט על הניבים הנוספים: פרנקונית, אלמנית ואף שוובית.
לאבי היקר יש את כל הידע ההכרחי כנדרש, ומעמדו האציל ואילן היוחסין המשפחתי אף מוסיפים למשימה את האיכות המרשימה, הליטוש והברק אשר הכרחיים לתפקיד מסוג כזה. ארצות כמו אוסטרליה וניוזילנד, הדוברות את שפתינו, ודאי גם הן היו זקוקות לא פחות למומחיותו אך לא הובאו כלל בחשבון.
לי לא ברור למה ואולי חבל שכך.
השפה הראשונה אותה שמעו אוזניי הקטנות הייתה השפה המדוברת כאן בניב גרמני בווארי – אבל הסתדרתי לא רע ואפילו טוב מאוד.
האומנות המסורות שלי, מיס גילדה ומיס זילפה, דוברות בה ביתר קלות, למרות כי השפה האנגלית שגורה בפיהן ברמה גבוהה כיאה וכמקובל בהיותן עובדות ומשרתות את המעמד שלנו.
בימים הראשונים של חיי בחדר התינוקות לא הייתה לכך משמעות גדולה, כי השפה האנגלית בנוסח המסורתי השתרבבה בזכותה של מיס סוזאנה סוכנת הבית הראשית. בנוסף מפקחת היא על הטיפול בי, כאשר היא מדריכה מקרוב את האחיות לבית רוסו, מיס גילדה ומיס זילפה.
אבל ככל שנוקפים הימים שפת המקום שלטת, ונשמעת בכל חדרי הבית. הוריי לא רווים מכך נחת, במיוחד לאור המאמצים אותם הם משקיעים בבתם האחת והיחידה, שזו אני, לכן מאוד חשובה להם איכות החינוך אותו אקבל. במשפחה כמו שלנו המעמד והתואר עוברים בירושה בהתאם לכללים וחוקים שלSangre azul :
הדם הכחול לעולם לא נמהל!
לכן שמים אצלנו דגש על "אצילות הולמת ומקובלת". אבל שלא כמקובל, לאבי יש צד נוסף באישיותו והוא רצונו האדיר להעמיק את הידע ולרכוש השכלה רחבה עבורי, ולכך הוא נותן חשיבות מאוד גדולה ומיד אומר: "רוצה אני יותר מכל כי העולם יהיה שלך ללא דאגות ורק עם פתרונות מוצלחים לכל בעיה ועם שפע רעיונות טובים..." מה שמשתמע מכך הוא שמירה נוקשה על חוק השולט אצלנו להעניק לי חינוך רחב, אותו מבצעים מדי יום מורים פרטיים אשר הוכשרו לכך בקפדנות יתרה.
המורים הפרטיים שנשכרו עבורי שמים דגש מיוחד על שעות לימוד מורחבות עיוניות בשעות המיועדות לכך בבוקר, ובהוראה מפורשת נקבע תחילתן לשעה עשר במדויק.
רק יותר מאוחר יש מקום לרעיונות כיצד למלא באופן נאות ומכובד את שעות הפנאי, וכיצד לפנות לכך זמן אחר הצהריים.
רקמה ואריגה אומנותית או נגינה בפסנתר הם התחייבויותיי היומיומיות. אשר לציור, כאן יש לי אפשרות ליהנות לרוב לפני השקיעה. פעילות חשובה נוספת היא טיול רגלי בליווי נאות בשעות הבוקר, כאשר קרני השמש חודרות דרך חלונות "הוויטרז'" הצבעוניים, וכך הם עשויים לדחות מעט את שעת החינוך.
לא כך הוא לגבי רכיבה על סוסתי האהובה טרילינה גלנקורה. כאן הכול מותנה ותלוי במזג האוויר, וכמובן במידה ומאפשר לי קו הבריאות.
הרכיבה היא הזדמנות עבורי להפגין את כובעי החדש, פריט לבוש האהוב עלי ביותר. האורוות שלנו גדולות ויפות, ולאחרונה שוקמו ללא הכר. מצב הגורם לסוסתי האהובה הרבה נחת.
לדברי אבא החינוך אותו אני רוכשת הוא ולא אחר יקרין וישקף בעתיד את דמותי כאישה בוגרת ואצילה אמיתית.
הוא עצמו מעדיף לבלות את זמנו הפנוי במסע ציד בחוות האחוזה אשר בקצה המערבי של רצועת היער השחור. אווירת המקום מעניקה לו שלווה כפרית הנחוצה לו מאוד, אך לעתים הוא עם אימא יוצאים לדיג באגם הירוק הנושק לדנובה וחוצה את אחוזתנו לרוחבה, ועל ידי כך מספקים לעצמם את הנוף הרומנטי להם ולחבריהם בשעות הפנאי המיוחדות.
עבורו פעולות אלו חשובות ביותר, כי דווקא בהן הוא מצליח לשלב את מומחיותו כיועץ לממשלה הבווארית מטעם בית הלורדים. על פי הגדרתו:
"חברים למשחק, חברים לחיים", ועל כך הוא מקפיד במיוחד.
23.1.1812, יום חמישי
מיסטר Jagd , רב המשרתים ועוזרו האישי של אבא, הוא בעל ידע וכושר המצאה מאין כמוהו. היום כהרגלו נסע לעיר, לחנות הגדולה, והביא את כל הנדרש עבור הפעילות החברתית של אבא, וגם לא שכח להביא את הסכין המיוחדת לציד באורך שנים-עשר אינץ' כדי שיהיה נוח לפשוט את עורם של חזירי הבר בזריזות, לגבי עז הבר יש לו סכין שונה ומוכנה מראש.
החנות הגדולה והמיוחדת ידועה בכך שיש בה כל הנחוץ לציד טוב, ובעיקר תחמושת יבשה לרובה בעל קנה ארוך הטווח אשר מצטיין בדיוק מרבי בקליעה למטרה. רב המשרתים, מר Jagd, מאמין כי בחירת נשק יסודית ומדויקת תעניק לאבא יתרון רב כי הוא מכיר בערכו וכוחו של הכלי.
החנות לא רחוקה ונמצאת ברחוב קאופינגר אשר בכיכר הגדולה, ולעתים קורה שאף מיס סוזאנה יוצאת בחיפזון לקניות באותה עת ממש, ונשאלת השאלה – מדוע?
לאחרונה נראה כי יש לה רגשות חמים לרב השרתים שלנו.
26.1.1812, יום ראשון
היום תוכנן לנו פיקניק בחברת המשפחות האריסטוקרטיות מ"מועדון ג'נטלמן" של אבא. המשרתים רתמו את הסוסים הלבנים בשקט ובצנעה לכרכרה המהודרת ביותר.
האירוע תוכנן לשעות המאוחרות של הבוקר, לכן הוזמנו גם אנו, הגבירות. אימא אומרת בחיוך רחב: "כבוד גדול הוא לנו להיכנס למעוזם של הגברים", ובהזדמנות זו רוכסת בגאווה את המעיל המדהים בצבע הארגמן ההולם את כובעה. אבל אני אינני בטוחה שאימא מרוצה כל כך להיות נוכחת, אף אם הלבוש היאה לכך הולם אותה עד מאוד. ההזמנה מציינת כי הסעודה תהיה רשמית.
האירוע התנהל בשיא הפאר באולם בעל החלל הגדול, אשר התנשא לגובה רב. וזאת חוויה מאוד מרשימה עבורי – ההרגשה להימצא תחת תקרה גבוהה כאשר מסביב מכוסים הקירות בציורים והדפסים מאוד נעימה, למרות שמעט מפחידה.
הארוחה כללה תפריט בסגנון אקזוטי, ונקבעה לשעה סבירה מיד בתום הדרשה בכנסייה. דרשה בה דיבר הכומר בשבח השפע הקיים בחיינו ובקריאת הללויה לאלוהים והכרת תודה גדולה.
השטח של אדמת הציד שופע שוורים וחזירי בר, ואף עדרי צבאים ושפע פסיונים, ולכן כולם נראו מרוצים עד מאוד.
המנה של בשר הציד לא ערבה לחכי, אבל הפאי של פירות היער היה מעולה. אימא נהנתה מהצדפות ומתפריט היין הגדול והמרשים. הרמנו כוס גדולה של וויסקי לחיי החיים הטובים.
27.1.1812, יום שני
שעות הלימוד שלי מתקיימות בשעות הבוקר בחדר עבודה בצד המזרחי, ויודעת אני שכדי להבטיח את עתידי ניתן לי בשפע כל אשר נחוץ לכך עם המון אהבה ומסירות אין קץ מאבא ואימא.
שעות ארוכות אלו כוללות שינון יסודות השפה היוונית, הבנה והכרה של חוקי משחק השחמט, וכמובן הכרות עם רעיון הפילוסופיה אשר לא קל ולא פשוט אבל מעניין.
בשיחות הארוכות ביניהם אימא עדיין תוהה: "האם כל השיעורים נחוצים לה בכלל?"
בכל שעת הדרכה מסודרת הפרופסור שלי לפילוסופיה תמיד חוזר ואומר כי עלי לשאוף לאיכות מרבית בחיי היומיום, וזאת אוכל להשיג אך ורק אם אקיף את עצמי באנשים בעלי רמה אישית גבוהה של יכולת חשיבה וניתוח מצבים בתחומי השפעה, ולאו דווקא אם אקיף עצמי באנשים בגלל קשרי משפחה או אינטרסים חברתיים משותפים.
דעתו מאוד נחרצת בעניין, והוא מדגיש כי רק בדרך זו אהיה ראויה לתואר האצולה, למרות ואף על פי שהתואר הוא שלי באופן טבעי ועבר אלי בירושה כתוצאה מייחוס משפחתי.
עלי ללמוד לבחור.
לכן, עלי להקפיד על זהירות יתרה ב"קטנה כגדולה".
טוב לנו בעיר מינכן, ולדעתי היא אחת הערים היפות והמהודרות בזכות שמירתה על רמה תרבותית ההולמת את מעמדנו. עיר עם שפע של מקומות מרכזיים להופעות, בנייני תיאטרון, מוזיאונים מצוינים ואין ספור גנים עוצרי נשימה.
הוריי מרוצים ומוקפים אהבה והערכה, למרות שאימא תמיד מצטטת מהירחון האהוב עליה: "זרים יישארו זרים למרות מעמדם הרם" .
בזה אסיים להיום, כי הנה מיס גילדה הגיעה ועומדת על מפתן דלתי מחכה בסבלנות וברמז קל לקוצר רוח כדי להכין אותי לשנת הלילה, ומיד בהרימי את ראשי מהכתיבה היא נכנסת. ובדאגה רבה וללא הסכמתי מכבה בעדינות את הנר הנוסף על שולחן הכתיבה שלי, ואז רוכנת כדי לכסות אותי באהבה.
מקווה אני ליהנות תמיד מהכתיבה שלי ומהרהורי לבי.
אניח עתה את עט הנוצה שלי בעדינות.
18.2.1812, יום שלישי
אוהבת אני לנסוע בכרכרה שלנו מסביב למרכז העיר, אך אין אני מחבבת את הרעש אשר יוצרים הלמות גלגלי הברזל של הקרוניות על כביש האבן. לכן את האהבה הגדולה אני מייחדת לטיול השבועי בשבילי הפארק, המפיץ ריחות אלוהיים ומאפשר לנהל שיחה טובה ושקטה.
מתבוננת אני בטבע ומתמלאת אהבה. Englischer garden הם הגנים המרהיבים ביותר ביופיים עבורי, והפרחים אשר נפתחו זה עתה עוצרים את נשמתי.
היום זמננו פנוי, לכן נכנסנו לחנות הספרים המפוארת Gebildeten (המשכילים), כדי לרכוש עבורי את ההוצאה האחרונה, השישית במספר, של כתבי Johann Wolfgang von Goethe.
קשה להאמין בכך!
בעיניי הוא מצטייר כסופר מבריק של הספרות הגרמנית, ובמיוחד יש בלבי הערכה רבה אליו על כי מצאתי אתו נושא הערצה משותף – הקיסר האציל נפוליון בונפרטה, שלשמחתי נולד כמוני בחודש אוגוסט.
הסופר המבריק והוגה הדעות בעל שיעור הקומה גטה, חושב עליו רק דברים טובים ולא מגנה אותו כמו האחרים ככובש ארצות ומשעבד עמים. הזדהות מסוג זה גורמת לי לגבש תפיסת עולם רחבה ופותחת לי צוהר לעולם זרוע כוכבים זוהרים, "טוב לדעת שהכול אפשרי בעולמי"...
בדרכנו חזרה, בת הלוויה המסורה שלי מיס סוזאנה, בעלת האופי הרומנטי, מתעכבת ומשקיפה למרחקים כדי לעקוב אחר קצב זרימתו של נהר האיזר, ובתוך כך שוקעת בשרעפים. או-אז אני יודעת כמעט בוודאות מוחלטת כי רב המשרתים מככב בחלומותיה.
לעתים, אם הזמן בידינו כמו היום, אנו מתיישבים לפוש קמעה ליד המזרקה הגדולה. אז מביטה מיס סוזאנה בעיניים כלות בעוצמת נפילת המים כשפניה חולמות ומביעות כמיהה לבלתי ניתן להשגה.
ובהביטי בה תוהה אני:
האם נכון הדבר רק לחלום?
אני מרוכזת בקריאת ספרים כי מפעם בי רצון אמיתי להוסיף דעת. מאושרת אני להיות בת אחת ויחידה להוריי, אוהבת אני את הרגשת הפינוק ונעים לי להיות מוקפת המון אהבה. מאושרת אני להוות תוספת יקרה ליחסים הטובים השוררים בניהם. משתדלת אני ללא הרף להיות מתאימה לאורח החיים המכובד של משפחתי, ומספיק מחונכת כדי לשמור על כבודנו הרם.
אבי היקר מכנה אותי "בת הצאר", כי עבורו אני רק אחת ויחידה בכל העולם. הכינוי מקסים אותי ומאוד הולם את אישיותי, הממזגת גינוני אצילות נאותים ומעט עצמאות מקובלת.
הקיסר האציל נפוליון בונפרטה יחגוג בחמישה-עשר באוגוסט את שנתו הארבעים ושלוש. מעניין, לא? לכן מאוד מסקרנת אותי המחשבה מהו המשותף לאנשים אשר נולדו באותו חודש גם אם לא באותה שנה?
האם יש לכך חשיבות כלשהי ?
בזה אסיים להיום. נהנית אני עד מאוד משגרת חיי היומיום שלי.
19.3.1812, יום חמישי
היום אני מאוד נרגשת, זאת לאחר קריאה במאמר ובו הבלטה גדולה לציון יום ההולדת ל"אלה מינרווה". כל באי יריד הספרים רעשו וגעשו. הכתבה הייתה גדולה והשתרעה על פני העמוד המרכזי בכתב העת הנפוץ "צוג שפיצה" (ההר הגבוה).
תוכן הכתוב נגע ללבי למרות שהופתעתי לגלות כמה מאמץ הושקע בכתיבת הנושא, ותהיתי איך הקדישו לאירוע כמו זה שטח כתיבה כה נרחב במיוחד לאור העובדה שמדובר בכתב העת הנחשב לרציני ביותר. האלה מינרווה היא בתו של יופיטר שליט האלים, היא מזוהה כאלת החוכמה אומנות האריגה וכלי הנגינה, מדע ואף נחשבת כאלת המלחמה.
הייתי רוצה להבין איך דמות אחת יכולה להכיל את כל התכונות, שהן מנוגדות, בתוכה? ואולי זו האופנה השוררת היום – לדבר בכל מקום על הקסם הטמון במלחמה, ולכן יש הבלטה לכתיבה מהסוג הזה?
וכיצד ייתכן שהיא מעולם לא הייתה ילדה וזינקה לעולם כאישה בוגרת ועוד מתוך ראשו של אביה?
יש בי מורת רוח מעצם החיבור בין האומנויות היפות והרצון העז ללחימה!
אבל כנראה אלה חולשות אנושיות וטבעם של כל האנשים. אפילו אצל נפוליון. ובכל זאת, למצוא את זה אצל אישה, ועוד אצל האלה מינרווה, איך ייתכן? היא הרי טהורה ומעל לכל זה, לא?
הערב כולנו מוזמנים לפסטיבל קווינקואטריה לחזות במופע המרכזי הנערך לכבוד יום הולדתה של האלה. הפסטיבל מתקיים באופן קבוע ביום החמישי הגדול, שעבורי הוא היום האהוב ביותר בשבוע.
ההכנות ללבוש הולם ונאות התחילו לפני הצהריים, וההתרגשות שלי גברה מרגע לרגע לקראת הנסיעה, במיוחד בראותי את הכובע החדש אשר נרכש עבורי – כובע מהודר שאינו מסתיר את יופיי, כי הוא מונח בצורה אלכסונית על הראש ומחובר לטול שקוף.
הכרכרה לנסיעה החגיגית מתוכננת להיות מלאה אורחים, וכולנו נוסעים לחזות בהצגה "גם הוא באצילים" מאת מר ז'אן בטיסט פוקלן, המכונה אדון מולייר הצרפתי, ולדברי כולם הוא ולא אחר נחשב לגדול המחזאים מזה כמעט מאתיים שנה. אימא אמרה שהשחקנים בהצגה מעבירים המון ביקורת על התנהגות אותם אנשים השייכים לרמי המעלה. אומנם היא חזרה והדגישה: "כל חילופי הדברים ואף התפאורה עשויים בדרך של הומור וצחוק אשר מתגלגל מפעם לפעם גם מפי האצילים, אבל נראה כאילו לאורך כל ההופעה עוטים השחקנים רק מסכה של נהנים ומבודחים אך למעשה הם מאוד רציניים". ואבא הוסיף שלאור כל זה מאוד ייתכן ולא אוכל להבין את הכוונה והמתרחש.
האומנם?
איך לא אבין דברים אותם אני מכירה ואליהם אני רגילה מהסביבה הקרובה שלי?
בזמן ההפסקה אבא התלונן באוזני הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית ואשתו האצילה ליידי טילדה, כי אכן נראה לו שיש הגזמה באופן בו מתוארים בני האצילים. הרוזן השיב ברצינות האופיינית לו כי למרות הנאמר נראה שהמחזאי המכובד הכיר היטב את הטבע האנושי ויש להתחשב בכך... ואימא הוסיפה כי ודאי יש אמת בדבריו של הרוזן לאור ריבוי תוארי האצולה הנזקפים לזכותו בשל הנחלות הרבות שבבעלותו.
'כן', חשבתי לעצמי, 'יש המון סובלנות והבנה למשפחה הבריטית הזו'.
23.6.1812, יום שלישי
היום מתרחשת התקפה של נפוליון בונפרטה על כוחות הצאר אלכסנדר!
העיתונים מצטטים אותו: "תבוסה מהירה וחזרה הביתה".
הרוסים יילחמו מלחמת התשה כדי להציל את ארצם. משפחתה של מיס אנסטסיה עוקבת בערנות אחרי החדשות.
מצב רוחי לא פנוי לארוחת בוקר בווארית "וויסוורסט". היום היא נראית לי גדולה מהרגיל למרות שבדרך כלל זו המנה האהובה עלי: נקניקיות חזיר מתובלות בפטרוזליה ולימון. אכלתי מעט מאוד ומיד התיישבתי מתחת למרפסת כדי לנצל את הבוקר הנאה ואת מזג האוויר הנוח.
סביבי משתנה העולם במהירות, ועלי לנצל את השלווה. מיס סוזאנה הביאה לי את כתב העת עליו אנו מנויים, ובו קראתי בפרטי פרטים את החדשה המרעישה. נדהמתי... כי לאחר תקופת רגיעה מסוימת בקרבות הם חזרו והתחדשו. אני מעט מוטרדת ואף מאוכזבת.
אבי היקר, אשר מעניק לי חינוך נאות מגיל מאוד צעיר, מגלה הבנה חלקית לרגשותיי הסוערים כי במשפחה שלנו אך טבעי להיות מעורבים בנעשה. לעתים הוא מתרעם על הקרבות המוגזמים, ולכן הוא ער באופן מיוחד למהלכיו של כבוד הקיסר האציל נפוליון בונפרטה. אני מתעניינת בקיסר באופן מיוחד לאחר שקראתי בעיון את עיקרי החוק. החוק נקרא "קוד נפוליון" אותו הוא חיבר בעצמו, לכן הכול נראה לי מוזר, והרי נאמר בו מאוד ברור:
כל בני האדם נולדו שווים ובעלי זכות לרכוש! בעיניי זו הכרזה מאוד משונה. הרי ידוע לכל שהמשפחה שלי שונה מהרבה משפחות עליהן אני קוראת בכתב העת הרציני "אזרח גרמני".
בכלל, נראה לי כי זהו רעיון לא צודק. הנה, אני מאוד מתקשה לחלק את אוצרי וספריי עם חברותיי, וכך מרגישה אני מאז ומתמיד. צרוב בי זיכרון מגיל ארבע, כאשר מיס סוזאנה ביקשה ממני בעדינות אך בתקיפות לשחק יפה ובשותפות עם חברותיי.
אני זוכרת כמה היה לי קשה ואף בכיתי כאשר היה עלי לתת את בובתי לילדה אשר התארחה בביתנו. ורק לחשוב שזו הייתה אותה השנה בדיוק בה כבודו דיבר על ה"קוד". נראה לי שהוא לא הכיר לעומק את אופן התנהגותם של הילדים הצעירים.
לדעתי כל המהומה המתרחשת סביב המצאת החוק קשורה ליחסים שלו עם אשתו האצילה, הוד רוממותה ג'וזפין, אשר לא העניקה לו ילדים ולכן לא נוצרה אצלו ההבנה כיצד מתנהגים: לתת או לא לתת? הרצון לוותר על דברים אישיים או לא?
כבודו לא מבין עד כמה קשה לתת לאחרים ובמיוחד את הרכוש העובר במשפחה, אז למה שזה יהיה אחרת לפתע פתאום למעמד כמו שלנו?
אולי עכשיו מבין בונפרטה טוב יותר, כשבנו הגיע לגיל שנה ושלושה חודשים, ולפי הכתוב בעיתונים מאוד קשה לו להתחלק עם אחרים והוא מתנהג כילד רכושני ועקשן מאין כמוהו.
25.6.1812, יום חמישי
אתמול אחר הצהריים רתמו המשרתים את הכרכרה לסוסים הלבנים, וסוף כול סוף עשו את הכול בשקט ובצנעה ולכן קיבלו מחמאה ממיס סוזאנה אשר העירה על כך ואמרה:
"כיאה לבני תרבות מחונכים".
הגענו בדהירה קלה עד כיכר Marienpiatz בשעה בה הכיכר התמלאה במכרים משותפים, כדי להאזין לצלילי הפעמונים של בית העירייה.
צלילים אלו כל כך נפלאים, ונראה כאילו הם מתחברים לנפש ומתמזגים עם האוויר. כרגיל לא היה גבול להנאתי, ומיס אנסטסיה חברתי נהנתה אף היא למרות הבעת חוסר הסבלנות הרגעית הידועה כחלק מאופייה הסוער.
לאחר מכן התיישבנו בקרבתם של משטחי פרחים כדי לנוח קמעה.
"לפוש מהעולם", כך מכנה אימא את ההפסקות שלנו. ויתרנו על מוזיאון הפסלים, למרות שמאוד רציתי לראות שוב את הפסלים של רומא, יוון וימי הביניים, אך לוח הזמנים לא אפשר לנו והיה צורך לחזור לאחוזה כדי להספיק להחליף בגדים ולהופיע בזמן לארוחת הערב.
מיס אנסטסיה הוזמנה גם, וציינה כי הארוחה אשר הוגשה הייתה בדיוק לטעמה: פשטידת יונים ובשר טלאים קר וכמובן לקינוח תות שדה אדום בשל ועסיסי, ממנו אף אני נהניתי עד מאוד .
אבא אומר שאל לי להיות שרויה בצער וללא תיאבון רב בגלל הקיסר האציל נפוליון בונפרטה, אך אני תוהה: איכה זה?
כבודו נמצא בבדידות אי-שם ברוסיה הרחוקה והקרה ואיך לא אתעצב?
מיס אנסטסיה אומרת, וחוזרת על כך בנחישות:
"רוסיה היא מולדתי, לכן היא לא יכולה להיות רחוקה ובוודאי לא קרה!"
ובכלל, מרחק נסיעה של שלושה שבועות מכאן הוא לא רב מדי כדי להגיע לעיר אהבתה סנט פטרסבורג. אבל בונפרטה הגיע מצד אחר, כדי לכבוש את מוסקבה העיר. ניסיתי להסביר לה זאת אך לשווה. ואני תוהה: איכה זה רעיון המרחק שונה מאדם לאדם וגם אצל חברות טובות?
29.6.1812, יום שני
מפליגים ללונדון. המשפחה שלי יוצאת לדרך, תיבות ארוזות מתאספות באולם הנמוך מיד בירידה בגרם המדרגות וההמולה רבה.
ההזמנה הרשמית מעוטרת בפנינים לבנים סביב תחרה בצבע אדום כחול, הכול לכבוד חגיגת השנה להיווסדו של התיאטרון הלאומי Old Vie. האירוע וקבלת הפנים יתקיימו באולם המוזיקה הגדול תוך השמעת מוזיקה קאמרית, והאופרה המפורסמת תהיה בשבוע הבא. תוכנית הנסיעה שלנו גדושה ולהתרגשותי אין גבול, כי הרי גם הוד מלכותו ג'ורג' השלישי מלך בריטניה אירלנד, נסיך-בוחר של הנובר יהיה במקום. למרות שכבודו לא נראה בציבור מזה שנתיים ימים מפאת מצבו הבריאותי, הפעם הוא יכבד אותנו בנוכחותו בחברת אשתו שארלוט ממקלנבורג שטרליף ועשרה מילדיהם הנסיכים הצעירים.
התוכנית גדושה מאוד אך מחייבת ונהיה עמוסים מאוד.
20.7.1812, יום שני
אנחנו בלונדון, והנסיעה ל- RICH MOND GREEN המעון המלכותי תמיד גורמת לי לחלום ולהרגיש כמו באגדה כי היא עוברת לאורך רחוב של גנים מעוצבים נוסח פריס, הנותנים ביטוי חזק לאווירה המצפה לנו היום בגנים.
אכן, הגנים הבוטניים המלכותיים והחממות של הדקלים העומדים זקופים בגאווה מול חבצלות המים היפיפיות משאירים עלי רושם עצום.
הבוקר קשה היה לי לאכול ולהיות מרוכזת בשל כך, למרות הארוחה הטעימה אותה הגישה לי מיס סוזאנה המפנקת אותי ללא הרף. הצלחת נראתה מזמינה ומלאה בביצים מטוגנות, רצועה יפה של בייקון, עגבנייה חמה ופטרייה מלאה בעסיס, אך אני בחרתי לשתות תה מתוק עם לחם ורצועות גבינת צ'דר.
יותר מאוחר, בניסיון להירגע, התיישבתי על מושב חלון חדרי מאחורי וילון התחרה הלבן, ובמוחי מחשבות על יופיים של הפרחים והצורה המדהימה בה הם פורחים רק על ידי טיפוח עקבי מזה יותר מחמישים שנה. וכך הם יוצרם גן בוטני מרשים ביופיו ועוצר נשימה. ואכן, מקום האחוזה שלנו, הקרובה כל כך לארמון סנט ג'יימס, מרומם את רוחי ביודעי כי רק מרחק נסיעה קצרה בכרכרה מהודרת הרתומה לסוסים אציליים יפים כשלנו ואני עוברת לשדרה המשחזרת בדייקנות את יופייה של פריס ואת הגנים המעוצבים, כפי שכבוד הקיסר האציל נפוליון בונפרטה מעריץ.
מחשבות כאלה מעוררות התרגשות עצומה בי ובהתנהגותי...
18.8.1812, יום שלישי
יום הולדתי החל היום נחשב לסיבה מכובדת למדי כדי להזמין דברי מאכל אקזוטיים מהחנות ההדורה FORTNUM AND MASON של בית המלוכה.
היום הוא יום הולדת מיוחד במינו, ויש סוד גדול ביני לבין אימא המכנה את המצב שלי "סימני נשיות". לכן אנחנו נערכות לבילוי יום של אימא ובת ובנות לוויה קרובות, וכמובן שמיס סוזאנה בסוד העניין.
ביקורנו יתחיל בכנסיית ST JAMES CHURCH נקשיב לקונצרט קלאסי האהוב עלי ולאחר מנוחה קצרה נמשיך משם בכרכרה המקושטת לכבודי לגלריה הנמצאת במרחק של חצי שעה נסיעה נוחה. הגלריה בעלת קירות עץ מוארת בנברשות של זוהר זיו והילה, ומשקיפה על נוף מרהיב אשר על גדות נהר התמזה, אליו נפנה לארוחה קלה.
השיט באגם בסביבה כפרית שלווה יהיה מהנה יותר בשעות אחר הצהריים, כאשר אבא היקר שלי יצטרף עם הידידים ועם המשפחה כולה, ואז נתחיל בנשף האמיתי.
6.9.1812, יום ראשון
אחת הדרכים לבסס את מעמדנו בכנסיה האנגליקנית הם ימי ראשון בכנסיה, תוך כדי הדרשה המרשימה של הכומר שלנו. אכן, כל יום ראשון הוא מפתיע אותנו ומגלה בדרשתו המון נושאים חדשים עבורי.
חזרנו ומיד הגיעו אלינו כל חדשות העיתונים, אשר החזירו את אבא לעניינים, כדבריהם של הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית ואשתו האצילה ליידי טילדה שלצערם לא ביקרו במולדת ונשארו במינכן. הם עדכנו את אבא בכל הנעשה כאשר הגיעו אלינו בחברת התאומים צ'רלי ושירל הצעירים, וכמובן מיס אליזבט הביישנית, לארוחה המסורתית בנוסח בריטי, שכללה בשר צלוי של יום ראשון.
מזג האוויר הנוח אפשר למשרתים להגיש את הארוחה מתחת למרפסת שטופת השמש הסתווית.
אדים חמים של פאי מבשר טחון העצימו את טעמו הנפלא, והיוו תוספת יפה לכל השאר. ידוע לכל כי זו המנה האהובה עלי בתוספת מחית תפוחי אדמה ברוטב ירוק של פטרוזליה המזכירה לי את המנה הבווארית "וויסוורסט".
Arch duke הדוכס הגדול שוגון פון זיך ורעייתו ליידי סיציליה בחברת בנם הצעיר אמיליו הגיעו אף הם בכרכרה חדשה ומהודרת. הביקור שלהם חשוב מאוד לאבא כי הקשרים ההדוקים שלהם עם משפחת המלוכה האוסטרית מאוד משמעותיים לעסקים טובים .
הם הצטרפו למנת הקינוח "קסם הפודינג", ממולא פירות יער ומכוסה שמנת, אשר נמסה מיד בפי ועל שפתי האדומות והפכה את פניי לדגל בריטניה בצבעי לבן אדום וכחול כצבע הפרי. ראיתי דמעות שמחה בפניה הגאות של מיס סוזאנה, כי לעולם אין היא שוכחת את מוצאה האנגלי ואת הייחוס וגינוני האצולה הטבועים בה.
12.9.1812, יום שבת
"הקרב עקוב מדם בבורודינו שבפאתי מוסקבה הנטושה. אין הכרעה. הצבא הרוסי בלתי מנוצח!" צועקים מכל עבר מחלקי העיתונים. הכול כתוב בכתב מאוד בולט, ואני מרחמת מעט על כבוד הקיסר האציל נפוליון בונפרטה. כולם שכחו את הדברים הטובים אותם תרם כבודו להתפתחות המדע, כאשר שהה יחד עם מומחים במצרים העתיקה והם גילו את קברי המלכים בתוך חומה בעיר העתיקה רוזטה, שם נמצאה "אבן הרוזטה" הענקית בגובה עצום וברוחב כמעט לא יאומן.
המומחים כתבו שאפשר לפענח בעזרתה את הכתב של מצרים העתיקה הנראה כקשקוש מסתורי, ובעיניי הוא מעורר דמיון ודומה מאוד לכתב סתרים.
אולי אעשה לעצמי כתב סתרים ואתכתב עם מיס אנסטסיה? אבא אומר כי לא מדובר בשכחה של האציל נפוליון האיש טוב!
את הדברים הטובים אף אחד לא שכח, אבל קשה להבין את הקרבות הצבאיים האחרונים אשר הפכו להרסניים, והסיבה הכי גדולה לכישלון צורב זה הוא הרצון שלו לעוד כיבוש ועוד קרב מוצלח. הקיסר רצה יותר מדי ועל ידי כך חצה את גבול הטעם הטוב – התנהגות אשר הביאה אותו כעת למפלה.
אבא שלי מדינאי טוב ומומחה גדול בכל העניינים החשובים, אבא יקר שלי... כנאמר: "טעם טוב ואיכותי חשוב יותר מעוד ועוד בחיים"...
מיסיס ארוסה חזרה זה עתה מהשוק והביאה כהרגלה את הטוב ביותר: גבינות האהובות עלי ובמיוחד גבינת צ'דר הטעימה, לחם עשיר, שפע תבלינים המגרים את חושיי אותם ביקשתי במיוחד כי רק כך היא מכינה מאכל ביירני האהוב עלי מאז ומתמיד בשם "לברקיז", שזהו קלופס מבשר עגל. ומיסיס אריסה הטבחית מכנה אותו בהיגוי בווארי "כבד גבינה". יש למה לצפות בארוחת הערב היום, גם משפחת יבאנוב רום מעלתו הגראף בוריס יבאנוב ואשתו רום מעלתה הדוכסית קטרינה עם בתם מיס אנסטסיה ידידתי מוזמנים אלינו, מצב המביא לכולנו שמחה עצומה.
19.10.1812, יום שני
הייתי חולה מאוד ובמשך עשרה ימים סגורה בחדרי במיטה. ישנתי מרבית שעות היום. לא חשתי בטוב ומיס סוזאנה חזרה ואמרה שאין זה דבר פעוט ערך כלל וכלל ונאנחה בכבדות מפעם לפעם. אימא ואבא חרדו לי מאוד ואפילו לא הרשו לי לקרוא בספרי האהוב "ידיד הילדים של רושוב", שלא להזכיר איסור קריאה מוחלט בכתבי עת. התנהגתי בצורה מופתית ונשאתי את כאבי כמעט ללא תלונה, אבל לעתים התקשיתי לי לשלוט במזגי. הימים נראו אפורים וקודרים ובדידותי הייתה רבה.
מיס אנסטסיה ידידתי הביעה רצון לבוא לבקרני, אך נאסר עליה שמא תידבק ותחלה אף היא בהתקררות.
ברגעי הדמדומים, בצר לי, ליטפתי את בובתי היפה המכונה "רוסקיה", זו המתנה היפה אשר נתנה לי ידידתי מיס אנסטסיה, והתנחמתי במחשבה שהבובות לא נמצאות בסכנת הדבקה מיידית ועמידות בהחלט מול מחלות אנושיות.
שעות ארוכות התהפכתי לכאן ולשם, מדמיינת לעצמי סיפורים כדי למצוא עניין בתוך עצמי. אז שקעתי לתוך שינה וחלמתי חלומות טובים שמהם קשה היה לי להתעורר. ד"ר יורי גוטרייך שלנו הגיע לבקרני שלוש פעמים ביום בשעות שונות לפי ראות עיניו המקצועיות!
הרופא המסור עשה כמיטב יכולתו וחילק הוראות מפורשות, אך מרבית הטיפול בי היה מרוכז בידיה הנאמנות של מיס סוזאנה.
מיס סוזאנה מאוד אחראית, ובזמן המחלה אשר תקפה אותי הדאגה לרווחתי היה תפקידה הבלעדי. ברור כי את שאר תפקידיה היא האצילה על משרתים אחרים. רוב הלילות היא ישבה על יד מיטתי ופחדה בשקט, אפילו מיס מרי המקסימה לא הייתה רשאית לגעת בי ובשום פריט בחדרי למרות שאמי האצילה מעריצה את שירותה של מיס מרי ולא חוסכת בשבחיה.
מיס סוזאנה מטפלת בנו ברמה שונה. מוצאה ממשפחה רמת מעלה בעלת ייחוס אנגלי, ולמרות שמזלה לא שיחק לה לחיות כגבירה בביתה שלה, מצוידת היא בגינוני אצולה טבעיים. מיס סוזאנה אומרת שמצאה אצלנו בית חם, תומך ונאמן.
ומי לא מוצא אצלנו בית חם?
לבסוף, לפני שבוע בשעה אחת אחר חצות הרגשתי שהתחולל בי שינוי לטובה, ומיס סוזאנה אישרה שהמצב השתפר לחלוטין. סומק עלה בלחיי ודומה היה כי החום ירד. ואכן, החיוורון הנורא נעלם ונשימתי נרגעה. גופי שרד את ההתקררות הגדולה. היום אני חוזרת לעצמי. אמרתי את תפילותיי ומיד התיישבתי לכתוב.
הבוקר התעוררתי מוקדם מאוד, בעלות השמש, כשקולות המים המבעבעים וקולה של מיס סוזאנה קראו לי לטבילה מרעננת באמבטיית הקצף מסבון מהול בחלב.. הצטערתי על כי עדין איני משוחררת לחלוטין מחולשת גופי, וקשה לי עדיין לנוע בחופשיות אפילו בחדרי הבית, אבל תודה לאלוהים על כוחי הגדל והולך, ורב אושרי שחוזרת לקו הבריאות התקין וכבר מגלה אני סימני רעב!
26.10.1812, יום שני
אכן, גם חייליו של כבוד הקיסר האציל נפוליון בונפרטה זקוקים לכוח, מנוחה ומזון כדי להשקיט את הרעב ולחמם את גופם.
מזג האוויר קשה והמפלות גדולות, ואבא אומר: "לסגת חייבים!" אך גם פעולה זו לא ממש אפשרית כרגע, כי החורף הקדים לבוא והוריד שלג כבד, האדמה קפאה והחיילים הצעירים מצאו את עצמם אומללים ובלתי מוכנים לחלוטין.
יש דרכים שונות להרגיש מפלה, מי היה מאמין והרי נפוליון היה בטוח כל כך כי נכון לו ניצחון גדול והנה, הכול נהרס והחיילים האמיצים נפלו בקלות לידי "אויב הקור הרצחני", וכנראה לא יראו את האביב המתעורר כדי להתחמם.
18.12.1812, יום שישי
יש למה לצפות... נשף בחוג רם המעלה אצלנו, האצילים! ההזמנה התקבלה לפני חודש והנה היום התקדמו ההכנות עד מאוד.
אמי ואבי קיבלו בשמחה ובהכרת תודה את ההזמנה, אשר הגיעה כבר בחודש שעבר, וכל הבית נכנס להכנות מואצות לנשף החשוב של השנה.
וכך נכתב בהזמנה: "רום מעלתו הדוכס הגדול מוונציה קרלו פונטי ואשתו רום מעלתה ליידי וינקה לוציה הדוכסית: מארחים!
בארמון הנשפים למשפחת פונטי
לכבוד השנה החדשה".
מיס סוזאנה העירה כי אל לה לשכוח להורות בזמן למשרתים הנלווים להשאיר את כרטיסי הביקור המהודרים בכניסה, ולהקפיד על לבוש רשמי מהודר כיאה. מיס מרי הוסיפה כי הרקדנים והנגנים הם מהשורה הראשונה.
אך עבורי יותר מכל מתבטא סמלו של החג בשפע הפרחים הפורחים בגן הנשקף מחלון חדרי, כאשר ריחם העז חודר לנחיריי וגורם לי שיכרון חושים.
לבי יוצא בריקוד שמחה למראה הכריזנטמות הלבנות והיפיפיות, כשמולם במרחק בטוח ניצבים בגאון מסודרים בצורת לב אוהב הוורדים האדומים. ברגע בו רואה אני את הפריחה הנפלאה, יש בי אושר רב. אך למרות כל הטוב הזה אני מאוד מוטרדת, כועסת ולא מצליחה להתמלא שמחה, ומאוכזבת מעט.
יש לי סיבות לא לשלוט במזגי כיאות, וכל זה למה? עבודת הרקמה שלי, אשר עליה עמלתי זמן רב, לא הצליחה כמצופה. הבוקר הייתי אמורה לסיים את רקמתי ועליה ציורי הפרחים הנשקפים מחלוני.
אדון מרקו הקשיש קטפם בעדינות והכניס אותם בסידור יפיפה לאגרטל מפורצלן בוהק גבוה ונישא, הניח אותם בזהירות על שולחן אליפסה מצד ימין כדי שיהיה לי נוח, זאת רק אחרי שדאג שהאור ייפול יפה לקבלת השראה נאותה לעבודה המיוחדת שלי. התמונה הרקומה אמורה להיות תלויה כשטיח קטן בחדר הדרומי כדי לעטר את הקיר הפונה לכוון השמש, אבל הפרחים נראים לי לפתע נבולים ובצבע הלא נכון. אומנם הצבע אדום, אבל בעל גוון של חיוורון והלבן נראה מצהיב ולא בוהק. וחוץ מזה, התפרים של העלים הסתבכו לגמרי.
כולם כאן עסוקים בהכנות לנשף ולא יכולים לעזור לי לפרום את הבלגן שעשיתי. לא תהיה לי כל ברירה, אלא לתחוב את המחט לתוך הרקמה העדינה ולהתחיל לפרום בעצמי.
הכול קרה בגלל חטא הגאווה, כשחשבתי שיש לי ניסיון רב במלאכה זו במיוחד לאור העובדה כי זו לא הרקמה הראשונה שלי, שנעשתה לפני שנה והייתה סדרה של שבע ממחטות בעלות שוליים מתחרה יפיפייה עדינה ושקופה.
מיס סוזאנה אומרת שהממחטה היפה והעדינה, שהיא אחת מתוך סדרה של שבע, הקסימה את אמי ולאחרונה היא נושאת אותה לכל מקום בגאווה גדולה, וכל יום משתאה למראה יופייה ולכן מקפידה היא לבחור ציור שונה המותאם לאותו יום. מחשבה זאת ממלאת אותי גאווה גדולה, ולכן נראה לי שלא שמרתי על ענווה, סבלנות ודיוק ברקמת התמונה החדשה, שהיא עדינה ומורכבת יותר. על ידי כך חציתי את הגבול והרסתי את הטעם הטוב.
במיוחד עצוב לי כי אתמול בערב התרחשה חוויה אחרת, בה המטירו עלי שפע מחמאות עד כי נבוכה הייתי.
ישבנו באולם ההסבה הגדול בחברת ידידים, וכולם הצטרפו בשירה נעימה לשמע נגינתי, ואף הרעיפו עלי תגובות נלהבות מאוד. וכל זה למה? על כי הצלחתי להפיק צלילי מוסיקה מהפסנתר ברכות ובסגנון נאות, ואף לשוטט באצבעותיי על הקלידים השחורים בשילוב תואם עם הקלידים הלבנים.
במהלך הנגינה חיברתי את התווים לתוך הנפש, וכך הוצאתי את המיטב דרך אצבעותיי הארוכות. והנה היום אותן האצבעות אכזבו אותי, ותוהה אני איזו עבודת ידיים מתאימה לי ביותר.
אולי בכלל הכול קשור ותלוי במצב הרוח? ולכן אני נרגשת, לא מרוכזת ועייפה דווקא בבוקר זה?
28.12.1812, יום שני
אירועים משפחתיים הם דברים נעימים ואוהבת אני להיזכר בהם לאחר מכן.
לכן מגיעה אני למסקנה כי עלי לשלוט במזגי, היות ותמיד במחשבה לאחור הדברים נראים אחרת!
הכישלונות או ההצלחות שלי משתנים מעת לעת, לכן עלי להקפיד על סבלנות ולעשות כל מאמץ לכיוון הנכון.
בפרוס השנה החדשה, המתחילה בעוד ימים מספר, אשתדל להיות דייקנית בביצוע המשימות, ומלאה בהכרת תודה על כך. אני בקו בריאות ועסוקה, וזה חשוב מאוד כדברי מיס סוזאנה.
מרגישה אני כי עמוק בלבי יש המון תפילה וברכה ואינני רוצה לתת לכעסי לשקוע. אשא את צרותיי באומץ ואעצור את הדברים אשר לפתע מעיקים עלי בעודם במחשבותיי. לעולם אין לדעת מהו הטוב אשר מחכה לי.
אתן לעצמי להירגע ולהיות בת נאמנה לבריטניה מולדתי.
סביבי קיימת הסכמה כי עלמה בגילי, בייחוד במחצית השנייה של גיל זה, דומה לצמה קלועה המשלבת בתוכה מזיגה בין התנהגות מסורתית מתבקשת, לבין צעדים קטנים חדשניים ומתקדמים ברוח התקופה בהשגחת עיניהם הבוחנות של המבוגרים.
ואני מהרהרת לעצמי – מהי הדרך?
אך לעת עתה אני מבטיחה לא לחצות את הקווים החדשים מהר מדי, רק אשתדל לעגל אותם בפינות בכל הזדמנות. כך אוכל להתקדם לכיוון הרצוי לי.
Luciana