“עת השתחררתי הרופאים המליצו לי לתפוס מידי פעם איזו דמות מלודרמטית לרפואה... זה באמת עושה לי טוב לראות עצמי לבושה בשמלת משי ירוקה כמו סקארלט אוהרה. בקיצור, יש לי חולשה אחת לאיזה זמן לאחוז ברומן ארוך שבמרכזו דמות נשית סוערת ורבת פנים, סטייל אנה קרנינה, וכך גם נפגשתי עם שני כרכיו של "חלף עם הרוח", מאת מרגרט מיטשל (לא מצאתי באתר סימניה את התרגום מתחילת שנות ה80' בשני כרכים אותו קראתי, ולכן ידידיי, נאלצים אתם להסתפק בתמונה העדכנית מידי שמשמאל, ובה המילה הנוראה מכל 'עיבוד', אבל ניחא).
סקראלט אוהרה מתחילה את חיי הנעורים בהבטחה שרק יופי ייחודי, תואר בעלת המתניים הכי צרות במחוז ואחוזת כותנה משגשגת יכולים להרשות.כבתו של המהגר האירי ג'ראלד אוהרה, גם היא אינה חוסכת מלשונה דברי שנינות חדים וחיות מתפרצת. חרף הערצתה לאלגנטיות המאופקת של אמה אלן, בעלת השמלות ההדורות המדיפות ריח עדין של לואיזה-וורבנה, נמשכת סקארלט למחשופים עמוקים מהזן שמספק מחזרים בלתי פוסקים והודף שעמום בארוחות צלי אצל השכנים. בקיצור, אפשר להגדיר את סקארלט כסיוט של כל בחורה, והיא אכן צוברת באדישות יריבות הולכת וגדלה עם בנות מינה. גברים מבטלים בגינה מחויבויות אירוסין ומשתוקקים באבירות אווילית להשביע רצונה.
המצב משתנה כשערב מלחמת האזרחים מוצאת עצמה סקארלט זוכה לסירוב הראשון והמכאיב מאשלי, הבחור האינטלגנט, חובב ספרים ומוסיקה קלאסית,וכמי שלא הורגלה בהתמודדות עם סירובים, היא "נוקמת" בו בכך שנישאת לגבר הראשון שמציע לה הצעת נישואין, והוא גיסו של אשלי (אח של אשתו מלאני). המלחמה שאף אחד לא האמין שתגיע, בטח לא נערה בת 16 חובבת נשפים כמו סקארלט, טורחת משום מה לבוא ולאחר שלושה שבועות מפריצתה סקארלט כבר אלמנה משועממת ביותר שנגזר עליה ללבוש שחורים ולהעמיד שיגונה העמוק מונע ממנה את מטעמי העולם, ובראשם נשפים וריקודים סוערים.
מכאן ואילך סקראלט המפונקת הופכת יותר ויותר לאשה שורדנית, שעושה הכל (כן, המילה 'הכל' אינה מקרית) כדי לשרוד. היא חוצה מוסכמות של שעתה (אישה צריכה להשאר בבית ולהשתוקק רק להיות קרובה לילדיה, ולא לחפוץ לצאת לעבוד) וגם מוסכמות חברתיות רלוונטיות בחיינו כיום (משקרת לארוס של אחותה שהאחות סואלן נתנה הבטחה להנשא לגבר אחר, במטרה להשיג את פראנק הזקן לעצמה) ועוד. אבל ככל שהעלילה מסתבכת, המלחמה מתקרבת והכסף נעלם, צומחת ועולה ההבנה בקורא שהמשתנים מורכבים הרבה יותר על תפאורה של מציאות בלתי אפשרית, כמו זו שמתמודדת איתה גיבורת הסיפור.
סקראלט היא יצוג מעולה לדרום כולו, שכן גם דיקסי של לפני המלחמה מצטיירת כעולם מרהיב ביופיו, יהיר, גא, בטוח ללא עוררין בצדקת דרכו הבלעדית אך גם כובש בקסמו. בהמשך מסתבך והולך גם הסיפור של הדרום שנהרס כמעט עד ליסוד, ערים שלמות שנשרפות לאחר בריחת תושביהן כפליטים, ביזה בלי הרף, גם של קברים, ופלישת המוני שחורים משוחררים שהוזנו בתעמולת הצפון על כך שמגיעות להן זכויות שוות לבעליהם, מבלי שיש גוף מארגן שאכן דואג לרווחתם, עבודתם והשכלתם באופן מסודר, ובלעדיה - הללו הופכים לפשע מזדמן ולסכנה לתושבי הערים.
מיטשל מנסה לספר סיפור מורכב. כבת הדרום היא מנסה כיובל לאחר המלחמה לספר את הנרטיב של המנוצחים. היא אינה מדלגת גם על מבוכות תהומיות (כהקמת הקו קלוקס קלאן) אבל בהחלט מנסה לתת פשר מורכב יותר לטענתה לצמיחה ולנפילה של הדרום. עצם הבחירה האמיצה בעיני להשמיע את הסיפור של מי שסומן בדפי ההיסטוריה כלא לגיטימי - מרתק בעיני. הרי ספרים וסרטים שיגנו את העבדות קיימים בשפע, להקשיב לעולם זה ולשמוע בו דברים אחרים על העבדות והשחרור, היה עבורי מרתק, מאתגר מחשבתית, כשגם מיטשל, כך השתכנעתי, אינה מבקשת לרגע לשוב לעולם הישן שבטרם הפסקת העבדות, אך יש בה ביקורת נוקבת על הדרך שבה אנשים צודקים תוך רמיסת זכויותיהם של אנשים אחרים.

ספר קולח, מתאים לחורף שבחוץ, לצד כוס שוקו סמיך, פוך נוצות ותנור גז.”