“מה דעתך קורא יקר: האם ההווה מקבל משמעות מהעבר או העבר מקבל משמעות מההווה? האם העבר החתום זה מכבר צריך להכריע על אורח חיינו בהווה, או שאין אלא הווה חופשי לגמרי משוחרר מכל חיוב פיסי או רוחני? אני אקסיסטנציאליסט, ובמקרה גם י.ח. ברנר. וכל אקסיסטנציאליסט שעומד מול העולם יודע שיש שני קטבים שמכוננים את הוויתו- הינתנות ואפשרות. ההינתנות היא מסגרת החיים שלתוכה האדם נולד- הזמן, המקום, המשפחה, הסביבה, שפת האם שלו, התרבות שלו, ובקיצור כל מה שהאדם נולד לתוכו- זוהי ההינתנות שכפויה על כל אדם באשר הוא אדם. ולפיכך מגיעה המסקנה המתבקשת שאי אפשר לדחותה: כל יהודי נולד יהודי, היותו יהודי זו עובדה שכפויה עליו, חלק מההינתנות שלו. ואיך היהודי יתייחס להינתנות זו- זו כבר החלטה שרק האני, העצמי יכול לקבל.
כדי להמחיש עניין זה של הינתנות אבי שגיא מצטט משירו של יהודה עמיחי "כל הדורות שלפני":
כָּל הַדּוֹרוֹת שֶׁלְפָנַי תָרְמוּ אוֹתִי
קִמְעָה קִמְעָה כְּדֵי שֶׁאָקוּם כָּאן בִּירוּשָׁלַיִם
בְּבַת אַחַת, כְּמוֹ בֵית תְּפִלָה אוֹ מוֹסַד צְדָקָה.
זֶה מְחַיֵב. שְׁמִי הוּא שֵׁם תּוֹרְמִי.
זֶה מְחַיֵב.
אף על פי שכשחושבים על ההינתנות באופן כללי היא נראית די ברורה, בעצם כאשר מעמיקים בשאלה היא לא ברורה כלל. כמובן שכל מהלך בעבר ובטח בהיסטוריה של העם היהודי גרם להיוולדותי כאן כיהודי. אבל מֶעַבר לעָבַר העובדתי ההיסטורי, יש גם עבר רוחני. האם גם הוא כפוי עליי? עצם ההפרדה בין חומר לרוח במקרה הזה היא בעייתית. הציונות למשל חוץ מרצף עובדות היסטוריות, היא גם רצף רוחני. ואי אפשר להפריד את החומר מהרוח. הגותו של הרצל וכל שאר הוגי הציונות השפיעו עליה בצורה ישירה, שלא נדבר על כל אנשי העלייה השניה (ברנר, עגנון, כצנלסון, בובר, א.ד. גורדון, הרב קוק, מניה שוחט ועוד אישים רבים). כל זה נכון לגבי כל תקופה ביהדות ובהיסטוריה האנושית כולה.
ברנר טען שהעבר אינו יכול לחייב אותי כלל, מבחינה רוחנית. היה חשוב לו להכיר מאין בא, אבל לא ראה כמעט שום קשר בין האידיאות היהודיות ההיסטוריות, זאת אומרת אידאות דתיות, לבין האמונה שלו כיהודי חילוני, כך שבעצם הוא לא ראה הרבה רלוונטיות בתרבות ההיסטורית של היהדות. כלשונו (שגיא מצטט בספרו הרבה מכתבי ברנר, וזאת לברכה): "היהודי הרי אינו יהודי מפני שהרכיבו בו אמונות ודעות ידועות, שאפשר להשתחרר מהן". האידיאולוגיות, האידיאות, הערכים – אומר ברנר- הן כולן סכמה שמנסה להקיף את המציאות כולה ואף פעם לא מצליחה, באופן טבעי. כנגד המציאות, שהיא דינמית מאוד, האידיאולוגיה נשארת במסגרת שלה שהיא לא נקבעת על פי המציאות אלא על פי אידיאה, וזה נכון לגבי כל אידיאולוגיה. אפילו שכל אידיאולוגיה יכולה להשתנות, עדיין יש לה קו מוביל.
דבר דומה אומר ברנר על הטקסט. הטקסט הוא דבר מגביל, במיוחד ביהדות הדתית. תפקידו של הטקסט הוא להתנות אותנו ולכבול אותנו, והוא "מגביל מראש את תנועות רוחו [של האדם] לעתיד". כאן עולה אחת השאלות החשובות- מה אם לא הטקסט מתנה אותי, אלא אני, העצמי שחי בהווה, בוחר את הטקסט? מה אם אני כאיש חילוני לא רואה את הטקסט כמצווה עליי, אלא כדבר לעיין בו? ועולה שאלה גדולה עוד יותר, איזה חיוב יש לי כיהודי, ללמוד דווקא את ארון הספרים היהודי הנרחב, לעומת ללמוד למשל טקסט של ניטשה או שפינוזה? אני (יקיר) כאקסיסטנציאליסט כמו ברנר, אדע להבחין בכך שכל טקסט שאלמד כיהודי אלמד אותו בבחינת האני בהווה שבוחן את העבר, ולא בבחינת העבר שמתנה אותי. וכאן עולה שאלת החשיבות של הטקסט עצמו, הרי גם אם הוא מהמורשת היהודית או לא, גם כך הוא לא מתנה אותי. ושוב חוזרים לאותו המלכוד, של מה נכנס לתוך ההתניה ומה לא, האם עצם החיוב של לימוד של טקסט ספציפי, גם אם הוא לא מצווה עליי, נכנס להגדרה של טקסט מתנה. מה בעצם מתנה בו אם אני לא רואה אותו כמצווה עלי?
שגיא מעלה דוגמא של אח נוצרי (דניאל) שרצה לעלות לארץ כיהודי מבחינת הלאום וכנוצרי מבחינת דתו. הוא רצה שבתעודת הזהות שלו יירשם 'יהודי' ותוך כדי לשמור על דתו הנוצרית. משרד הפנים סירב, ועתירתו נדחתה על ידי בית המשפט העליון. זו דוגמת מופת למה שברנר חשב: יהודים יכולים להיות דתיים, חילונים, נוצרים, בודהיסטים, מוסלמים וכו', תהיה רוחם אשר תהיה, העיקר שיטלו חלק בעשייה היהודית, וזה המובן היחידי שיש ליהדות, לא עצם האידיאולוגיה שלה אלא העשייה, הקולקטיב הפועל שנקרא העם היהודי. כמו כן באמרה כללית יותר, האנקדוטה של האח דניאל מאוד רלוונטית גם לימינו, מיהו יהודי. אך, כפי שיתברר, ברנר לעומת הוגים אחרים לא שואל מיהו יהודי, אלא מהו יהודי. יהודים רבים בכל הדורות ניסו לשרטט קו שכאשר האדם עובר אותו אזי הוא יהודי, ברנר טען שאין כל טעם בזה.
המבחן היחידי של היהדות לפי ברנר הוא לא מבחן אמיתותה או חוסר אמיתותה, אלא המבחן הריאלי של הקיום שלה. לא מבחן האידיאולוגיה שהיא המתחלפת, לא מבחן האידיאה הרוחנית היהודית, אלא מבחן הפעולה. ברנר נצמד לחיים הריאלים בעקביות ולא מחפש אחרי תוכן רוחני שהוא תוכן יהודי מובהק. על כן ברנר אומר, "יהודי בכלל אינו נעשה על פי אמונה ידועה באידיאלים ידועים ובדעות ידועות, אלא אך ורק על ידי קשר חי עם המוני העם היהודי, על ידי דיבור בשפתו ועל ידי לקיחת חלק במילוי צרכי חייו". ברנר ידע שהעם היהודי כבר קיים בתור יש ביולוגי, והוא גם יכול להמשיך להתקיים כך בין הגויים, אבל הוא רצה עם אחיד שהוא גם יש סוציולוגי, שמקים חברה סוציולוגית משל עצמו.
השפה הוא עניין מאוד מרכזי כאן, בשאלת ההינתנות. לדעת ברנר דווקא השפה כן מחייבת והיא חלק עיקרי בהוויתו של היהודי. ברוחי שלי שדומה לרוחו של ברנר, השפה שלא כמו הטקסט או האידיאה, לא מתנה שום עניין רוחני ספציפי. היא מעגנת את עצם החיוב, הופכת את החיוב לקיום ריאלי. תפקידה של השפה הוא לשמור על הקולקטיב הסוציולוגי, על הקהילתיות שבחיי כל עדה ועם, והיא גם חיוב הזיקה לעבר. בלשונו של ברנר שכותב יפה ממני – "השפה, שפת-האדם אינה רק אמצעי לרעיון, כי אם יצירה כשהיא לעצמה, ביטוי החיים היתירים מן ה'הרעיון' וגם אחות ותנאי הכרחי למחשבה. בכור-הדיבור, בהשמעה לרֵע, תצורף המחשבה ותזוקק. ובכלל אין להבדיל בין הלשון ובין המחשבה ולומר שזו תשמש לזו, בעוד ששתים שהן אחת הן". השפה היא אם כן כורח אקסיסטנציאלי.
נכחתי השבוע בכנס העצמת חינוך בתל אביב. בזמן מושבים מקבילים הייתי במושב בו דיבר פרופסור מאג'ד אלחאג', סגן נשיא אוניברסיטת חיפה. בתוך נושא ההרצאה שלו שהיה רב-תרבותיות הוא סיפר שבתור ילד בבי"ס ערבי הוא למד עברית ולא רק זה אלא גם תלמוד ומשנה וגם היסטוריה ישראלית/יהודית. הוא הדגיש כמה שהערבים מכירים את התרבות הישראלית וגם זו ההיסטורית, והדגיש במיוחד את עניין השפה, כך שהערבים לפחות דאז ידעו לא מעט על תרבותינו. הוא טען שגם היהודים צריכים ללמוד את השפה הערבית ואת הנרטיב הערבי-פלסטיני. הוא ציטט פתגם בערבית שאומר שהאיוב של האדם הוא כל מה שהוא לא מכיר. בדבר אחד לפחות אני מסכים עמו: השפה היא עניין של הכרה, גם בבחינת היכרות, וגם בבחינת תודעת היחיד לגבי עמו.
שגיא בפרק האחרון של הספר מנגיד בין תפיסתו של ברנר לבין זו של אחד העם, שהיה ביניהם ויכוח ידוע על טיבה של היהדות, שהעיד על שני קצוות. לאחד העם הייתה תפיסה תרבותית היסטורית והוא ראה את היהדות ההיסטורית- שזה כולל למשל את מעגל השנה והמועדים, את התלמוד ואת השבת- כהתניה שמחייבת אותנו בתור עם. אחד העם טען שבלי זה אנחנו אנשים "תלושים" מעברינו. היו הרבה כמו אחד העם שייחסו לברנר שלילה רבה מאוד בעולם היהדות, אבל לא הרבו להתייחס לחיוב שהוא מדבר עליו כל הזמן. ממה שקראתי עד כה בכתבי אחד העם בעצמי לא הצלחתי להזדהות כמעט עם שום דבר.
לא יכלתי שלא לשים לב לציטוט ששגיא מצטט מכתביו - "הכתה הזאת (של ברנר ושקרובים אליו בדעות) שוכחת כי העם, כלומר ה'אני' הלאומי בצורתו ההיסטורית, הוא זה הרוצה להתקיים, הוא ולא אחר, כולו כמו שהוא, עם זכרונותיו ותקוותיו". ראשית אגיד שברנר כנגד מימרות כגון אלה של אחד העם טען שדרך חינוך מסויימת לא מחייבת את האדם לעשות דבר, ודווקא בתור ציונים באותה תקופה כולם היו עדים למרד בחינוך הדתי שקיבלו מהבית. שום חינוך דתי לא מחייב את הנער להמשיך בדרך ביתו. וכך נכון לגבי כל צורת חינוך. אני לא יכלתי שלא לשים לב לביטוי המוזר "האני הלאומי בצורתו ההיסטורית". זה מושג מאוד דמגוגי, לדעתי. "האני", אין לו צורה לאומית או היסטורית, הוא מתחיל קודם כל מעצמו ואחר כך הוא חוצה את עצמו וחושב על מושגים לאומיים היסטוריים. לשיטתו של ברנר, "האני" בונה את עצמו ומבנייה זו יכולה להיות גם תרומה לזולת, אבל האני הוא קודם כל אני, ולא טבועה בו שום אידיאולוגיה באופן הכרחי. ונקודת מבט היסטורית תרבותית כמו של אחד העם, היא אידיאלוגיה מובהקת.
על הציר שבין אחד העם לברנר (ולמותר לציין גם את ברדיצ'בסקי שהיה מורו הרוחני של ברנר) אני לא אנקוט בעמדה הקיצונית של ברנר, אבל אהיה יותר קרוב אליה. מה גם שהיחס שלו למקורות היהודיים העתיקים לא היה ברור לחלוטין אפילו שהוא לא ייחס לזה חשיבות רבה. אני לא בטוח מה ברנר היה חושב על לימודי גמרא כלימוד ליב"ה במערכת החינוך הממלכית, יכול שהיה פוסל זאת, יכול להיות שלא.
כאן דווקא ארצה לחזור לעניין עוד יותר יסודי, להזכיר את יחסו של ברנר לספרות ולהעמיד יסוד אקסיסטנציאליסטי מאוד חשוב שבו שגיא פתח את הספר. ישנו האקסיסטנציאליזם של סארטר והיידגר למשל, שהוא אקסיסטנציאליזם שפועל כמתודה חדשה לפתרון השאלות המטאפיסיות הקלאסיות ומתכתב עם המסורת הפילוסופית המוכרת. מנגד ישנם האקסיסטנציאליסטים שמנתחים את הוויתם, ומעמידים את האני שלהם במרכז החיפוש אחר משמעות חייהם. סוג זה של אקסיסטנציאליזם הוא הרבה יותר אישי, ונמנים עליו קירקגור שנחשב לאבי האקסיסטנציאליזם, אלבר קאמי, ניטשה, וגם ברנר בעצמו. הייתי אומר שאקסיסטנציאליזם זה הוא נגזר של תורת ההכרה.
כל אחד מההוגים הללו ועוד שלא הזכרתי העמידו את האני כמושא טרנסצנדנטי וחשבו חשיבה רפלקטיבית על היכן הם עומדים בהוויה. זה לא בהכרח בא באופי אוטוביוגרפי, אלא מחשבה פילוסופית עצמאית שיכולה להיגזר גם לזולת.
מבחינתי המיתוס של סיזיפוס של קאמי, הוא כולו דבר אמת מתחילה ועד הסוף, הצהרת יסוד של כל מי שרוצה לתהות על מעמדו ומעמד האדם בעולם. ברנר ראה את הספרות כיסוד שמכונן את החשיבה הרפלקטיבית. הספרות לא אמורה להיות דמיונות עד כדי תלישות, אלא לשקף את המציאות עצמה. זוהי גדולתה של הספרות, וגם כן של השפה. וידוע שברנר היה סופר דגול, אפילו יותר מפובליציסט. כל הכתיבה של ברנר היא מסע על עבר "האני" הטרנסצנדנטי וחזרה אל עצמו עם מתן תשובה למשמעות החיים.
בנימה אישית (הרי אי אפשר בלי אחרי הצהרות קולקטיביות אלה) שגיא העניק לי אפילוג עצום לאחר שהשתקעתי במשך תקופה מאוד ארוכה בספרות האקסיסטנציאליסטית, בסדרת קריאה שהחלה לפני בערך שלוש שנים. התחלתי לקרוא את קירקגור, המשכתי עם קאמי שאני מייחס לו מעמד מיוחד, עברתי אצל סארטר וסיימתי עם ניטשה. כל הזמן הזה ספרו של שגיא על ברנר חיכה על המדף, והנה הגעתי עד הלום. אמנם אלה לא הספרים היחידים שקראתי בשנים האלה, למותר לציין את יהודי הדממה של אליעזר ויזל שהשפיע עליי מאוד ושגם כתבתי עליו ביקורת.
שגיא כתב ספר מצויין שמראה מנקודת מבטו של חוקר אקסיסטנציאליזם את אחד מההוגים החשובים של הציונות, שהרי שגיא עצמו כתב הרבה גם על הוגים אקסיסטנציאליסטים אחרים, ולמותר לציין גם הרבה ספרים אחרים בענייני הגות ורוח. מפעל הספרים שלו יקר ערך מאוד בעייני. כאקסיסטנציאליסט, בהחלט הרגשתי בבית. אני מזמין אתכם לקרוא נספח שהוא המאמר של ברנר בעתונות ובספרות שמצורף בסוף הספר. בפרק האחרון בסעיפיו האחרונים שגיא מדבר על מאמר זה שרצוף בעומק, ציניות, תקיפות, והגות לא מתפשרת.”
