מבוא: מתנ"ך לספרות – עיון ביצירתה של אריאלה


מאת


יהודה ליבס


מאות בשנים יצר העם היהודי סביב ספר התנ"ך. חלק גדול של היצירה היהודית היא פירושים, מדרשים, פרפרזות, המשכים, גילוי האמת הדתית או שכבות נסתרות בעומק הכתובים. יצירה זו השכילה לחבר את שני הקצוות: מצד אחד – מקוריות וביטוי של רחשי הפרט והדור שנכתבה בימיו, ומצד שני – קשר אמתי ואותנטי אל ספר הספרים, שהיצירה לא ראתה עצמה אלא כהערות בשוליו וכדולה ומשקה ממעיינו.


גם בספרות המודרנית נותרו סופרים השואבים השראה ישירה מן התנ"ך, אבל בשבילם חיבור הקצוות הסותרים הפך למשימה קשה הרבה יותר. גרשם שלום עמד על פן חשוב של קושי זה במאמרו "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו".1 לדעתו אפשרות כזאת תלויה באמונה ב"תורה מן השמים" כפשוטה, המאפשרת לייחס לתורה פירושים רבים, ואף כאלה שחורגים מן התוכן ההיסטורי־פילולוגי. מי שאינו יכול, בתום לב ובמצפון נקי, להתעלם מכללי המדע – יש לו בעיה.


בעיה זו ניצבה במלוא חריפותה בפני אריאלה, וקבעה במידה רבה את דמותה המיוחדת של יצירתה. כל ימיה אהבה את התנ"ך אהבת נפש; אבל אהבה המבקשת לרדת לחִקרו, כפשוטו וכנתינתו, כפי שראתה עוד בימי ילדותה אצל אביה, שמואל דים עובד האדמה וחוקר התנ"ך, שפתח את לבה לאהבה זו.2 וכך, לכשגדלה, פנתה למחקר המקרא וחיבורה הראשון היה עבודת דוקטור על הנושא: שמות פרטיים מן הסוג הצפוני אחרי גלות אשור ובבל.3


היתה זו עבודה "מדעית" למהדרים מן המהדרין, ובלא שמץ של בלטריסטיקה. כולה כתובה בז'רגון החוקרים ובשפה האנגלית, והיא מדויקת, ממוינת, מפוררת ומבוררת. אריאלה הגדירה כאן סוג חדש של שמות פרטיים – הסוג הצפוני, וקבעה קריטריונים לזיהויו. בתוך אלה הבחינה בתת־סוג – שמות של אנשי בנימין. לאור הקריטריונים שהעלתה, חקרה אריאלה את השמות של בית מורשו, שנכתבו בתקופה הפרסית ונתגלו בנמרוד (חלח) שבסוריה, והעלתה קשר אמיץ ביניהם לבין השמות הבנימינים. במהלכה נגעה בעוד כמה עניינים השייכים לכך (כגון הקשר בין המיתוס האוגריתי לבין השמות הצפוניים ושמות האלהיות וזיקתו של בנימין אל שבטי הצפון), אבל לא הוסיפה כל השערות היסטוריות על המשמעות האפשרית של "הקשר הבנימיני" הנ"ל, כנראה כדי לא לפגוע ברמת "הביסוס המדעי" של העבודה. רק בהקדמה היא רומזת לאפשרויות חדשות וכיווני מחקר הנרמזים כאן לפני ההיסטוריון.


זאת עבודה חשובה ומצוינת, לית מאן דפליג. אבל אריאלה לא אהבה אותה. שנות האיסוף והכתיבה זכורות היו לה לרעה, והיא נתנה לכך ביטוי רב ועז בעל־פה ואף ברומן "אחריך בנימין", כפי שנראה להלן. אף התוצאה הסופית לא מילאה אותה שמחה או גאוה – רק לאחר הפצרות מרובות הרשתה לי אריאלה לקרוא בעבודה, והעניקה לי טופס ממנה. מוסרות "המדע", ובפרט בעבודת דוקטורט, גרמו לה תחושה של מחנק.


לפיכך, אף שאריאלה לא חדלה מעולם לפרסם מאמרים מדעיים, החלה מפנה את רוב מרצה אחרי הדוקטורט לכתיבה ספרותית, והספר הראשון שכתבה – "ירושלים משחקת מחבואים" (תל־אביב תשל"ו) – אינו עוסק בעניינים תנ"כיים ואין לו נגיעה לעבודת הדוקטורט. אמנם גם הוא כתוב בדרך שתנקוט בה ב"אחריך בנימין" ותשתמש בה לקשר בין שני היסודות – המקראי והאישי, והיא דרך המיתוס ההיסטורי־לאומי שהכותבת והיוצרת אותו מופיעה בו בגוף ראשון, ודרך יצירתו היא חלק ממנו. אך כאן, ב"ירושלים", ה"תעודות" המשמשות בסיס לפיתוח הרומן אינן המקרא, אלא שקופיות־ תצלומים של ירושלים במאה התשע־עשרה שהתגלגלו לידיה, והרומן בנוי גם על "פירוש" תוכן התמונות, וגם על שיחזור אגדתי של הדרך שהתגלגלו בה התמונות, ואיך מצאה אותן המחברת, ואיך עמדה על טיבן ותולדותיהן.


אבל אחרי הפסקה זו, שבה יכלה לנוח מהטראומה של הדוקטורט, חזרה אריאלה אל התנ"ך, אהבתה הראשונה. ברומן "אחריך בנימין" (ירושלים תשמ"א) יכלה להגשים מה שרק חלמה בעת הדוקטורט, ואף לערוך חשבון עם עבודתה הראשונה. הדוקטורט מופיע ברומן בכמה מישורים, והיחס אליו הוא אמביוואלנטי. מצד אחד כותבת היא עליו (בין השאר) בזה הלשון:


ואני, שעמדתי עתה ביון מצולה, בעיצומו של מחקר היסטורי כלשהו, עלי, עלי הוטל לשוב ולעסוק ברשימה זו [= רשימת בית מורשו] של שמות. איך זה נסחפתי אני לביצה הטובענית הזו, התובענית! מי אני שאכלה ימי ברשימות שמות... מעולם שנאתי, גם פחדתי, לרדת במחילות העפר, במעי החפירות... ועתה גם עלי יצא הקצף. הנסתתרה בינתי שאני שמה לילות כימים בחקר סוגיה זו, שהיא נאלמה ואין בה אלא רשימות רשימות שמות המפרכסים לצאת? (עמ' 123)


ובהמשך עוד הוסיפה אריאלה ותיארה את ההווי האקדמי שאופף מחקרים כאלה, ענייני רשימות פרסומים, וותק וקביעות וכיבודים וכינוסים, שכולם היו לה לזרא, ואין להתפלא על כך.


אבל גם הצד השני לא נעדר משם, וגם כך היא כותבת בעמוד שלאחר מכן:


הכל החל לפני חודשים רבים. עם המבט הראשון שהעפתי ברשימות ההן. מבט אחד בלבד נתתי בהן, וכמו מיד קמו שמות האנשים שברשימות קמו כאחד, קמו, הסתדרו להם שורות שורות ועמדו להעיד על עצמם שהם מחוטר בנימין. כך ממש. הסתדרו בשורות כמתקוממים עלי בטענות: "הראש כלב נחנו אשר ליהודה?!" היו כזועקים אלי באלם מתוך הרשימות. וכל זאת – עוד לפני חודשים רבים. אך אני, כבר אז כבשתי אותם. מיד, אל תוך שורותיהם כבשתים, את בני נעוות המרדות! היה עלי לכובשם, היה עלי, שאחרת ירימו ראש...


אלה שנכבשו בעבודת הדוקטורט, שבו והרימו ראש ב"אחריך בנימין". כאן אין מדובר כבר בחקר שמות. הדוקטורט השתלב כאן במיתוס גדול על תולדות שבט בנימין, מימי המלך שאול, דרך מרדכי ואסתר ויהודי ספרד ואנוסיה ודונה גרַציה נשיא, עד ימי הגאולה והגואל שמבני בנימין. בין המון האסוציאציות המקראיות, המדרשיות וההיסטוריות שנשזרו כאן יש מקום חשוב לגולי בנימין באשור, ולסיפור כתיבת תעודות בית מורשו. אף מעבר לתיאוריה הכללית על האופי "הבנימיני" של השמות ששם, גם בכמה מן השמות הספציפיים של הגולים ב"אחריך בנימין" מצינו הד לעבודת הדוקטורט. כגון בשם "רשפה" (עמ' 107 ואילך) – בדוקטורט (עמ' 77) דנה אריאלה בשם "רשף" ומעלה השערה ש"רצפה", שם פילגשו של שאול, מסתמא בת שבט בנימין, צורת נקבה היא של שם זה.


אבל כאן צצה דילמה הפוכה לזו של הדוקטורט. המיתוס של "אחריך בנימין", אף שקיבל השראה ודחיפה מעבודת הדוקטורט, נוצר כולו במוחה החופשי של המחברת, ותלותו בפשוטי המקראות היתה מעטה ביותר. גם עם מצב זה לא השלימה אריאלה, כי אילו הסתפקה בכך, היה הרומן לוקה בשרירות כלשהי ומלאכותיות, ואמינותו היתה נפגמת. מכך נמנעה אריאלה, ומצאה דרכים יפהפיות לשוב ולנטוע את יצירת חלומה על קרקע המציאות.


דרך אחת היתה שילוב עצמה, בדמותה ובשמה, בתוך הרומן. הפרקים ההיסטוריים משולבים בתיאורים אוטוביוגראפיים של הליכותיה ומסעותיה של המחברת, ושל המחשבות שהרום והולידום. בין פרשה היסטורית אחת למשניה קורא הקורא תיאורים עדינים ומלאי הומור על ביקורה של אריאלה בבית שנולדה בו בבית עובד, ועל הווי אוניברסיטת ברנדייס ובכללו פרשת הדוקטורט, ועל ר' זאב ידידיה שאיננו אלא שם אחר לדמות בוסטונית ידועה, ועל טיולה עם אדי בעלה ללוצינה וגרנדה שבספרד ולבית הכנסת של האנוסים בניו־ פורט שברוד־איילנד ולחוף הכינרת בטבריה.


אמנם היסודות האוטוביוגראפיים לא באו רק לשמש מסגרת למיתוס של "אחריך בנימין", והם משתלבים גם בתוך המיתוס עצמו. עניין זה מתגלה לאור העולם בסופו של הרומן, באהבה המופלאה בין המחברת־המספרת הלובשת במידת־מה את דמות הגבר של שאול המלך, האיש הימיני, לבין אותו נער בבריכת האלהמברה בגרנדה, שלבסוף נדמה בעיניה כצועק ושואל: "למה רימיתיני ואת שאולה". סוף מסתורי זה מתקשר לתחילתו של הרומן שבו מתלבטת אריאלה בשאלה איך ידעו בני בנימין בחוטפם להם מבנות שילה שאין בין החטופות, לובשות הכלים השאולים, נער שהתחפש לנערה, והוא גם מזהיר ומנצנץ מקטעים רבים אחרים. אך פירוש מלא לסוף הרומן ולתפיסת עצמה של המחברת מצריך עיון מעמיק החורג הרבה מבעיית התנ"ך והספרות המעסיקתנו כאן.4


עוד פתרון נקטה אריאלה ב"אחריך בנימין" לבעיית מיעוט הכתובים התומכים במיתוס המסופר שם. אריאלה המספרת מודה כאן באשמה. אדרבא, היא מציגה את "הבדיה" כדרך הרצויה בעיניה, ועדיפה על שיטת הדוקטורט. זה מקומה של פרשת המגילה המזויפת של מיסטר בכר המגוללת כאן מתוך אהבה והזדהות, ונוצרה חלקית לפי דוגמת שפירא, הזייפן הירושלמי הנודע שדמותו משכה את אריאלה במין קסם אפל. וכך היא כותבת לפני התיאור הססגוני של מגילת אסתר שלה, שאת רובו היא הוזה בעת הרצאה מדעית משעממת:


ויש לזכור, שיש בין החוקרים שכלל גדול להם בתורתם: עד שלא נמצאו מגילות, כתובות של אבן, או לוחות טיט המאשרים ומאמתים – אין לתת אימון בכתוב בספר כלשהו מספרי תורה נביאים או כתובים. מגילת אסתר למשל: לטעמם אסתר לא היתה ולא נבראה אלא משל היתה, והראיה: לא נזכרה ברשומות דברי־ימי־מלכי־פרס־ומדי.


אודה ולא אכחד, בסתר לבי ובכל לבי מסכימה אני עם מיסטר בכר זכרונו לברכה. אם אמנם התקין וסידר לו בתעודות – מה שטרם הוכח, וטעון בדיקה – יפה עשה. ואם לא עשה, מן הראוי שייעשה כן. מי יודע אם לא לעת כזאת נקראתי. ותחת לכלות את ימי בעריכת מובאות והערות שוליים על כרטיסי כרטיסים מכוכבים בכוכביות, מוטב שאתנער ואעשה את שיש לעשות. כלומר, אקום ואמציא את המגילה החסרה ובכך אעשה דבר גדול וחשוב לגאולתה. לא אזייף דבר. חלילה! אלא – אבדה מלבי. כלומר אברא מלבי. "אמציא" ואחר אמציא לידיהם – נאמר – את ספר הזכרונות שלמלך אחשוורוש. הוא הספר שציווה ויביאו בלילה בו נדדה שנתו. (עמ' 140-141)


לכאורה זה פתרון של ייאוש והשלמה, ולא היא. אריאלה היתה חדורת אמונה (מוצדקת) באינטואיציה שלה, וביכולתה לחדש כראוי מתוך התנ"ך. בכך חזרה במידת־מה לדרך הקדמונים, שעל כיוצא בה אמרו חז"ל: "מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש... נאמר למשה מסיני"5 ("ותיק" הוא נאמן לפי משמעות המלה בערבית). ולפי ספר הזוהר חידושי תורה שנאמרים מפי התלמיד הנאמר יוצרים שמים חדשים וארץ חדשה.6 משמעות החידוש והיצירה מתוך היסוד הרוחני הנאמן מובעת כאן בלשון "אבדה מלבי", וזכורני שאין זה לשונה המקורי של אריאלה, שכתבה "אבדא" באלף ו"תוקנה" בידי המתקין הלשוני. "בדא מלבו" מצוי בתנ"ך (מלכים א' י"ב, ל"ג), ואריאלה רומזת כאן גם להגהת כמה חוקרים "ברא" במקום "בדא". כמו כן היתה אריאלה מודעת לשורש הערבי "בדא" שמשמעותו התחלה וחידוש. ואכן בספר "זאת הפעם" התגברה אריאלה על אימת המדקדקים, וחזרה לכתיב הראשון, וכתבה "שבדאה מרים באר מלבה" (עמ' 258).


אכן הגענו ל"זאת הפעם", ספרה האחרון של אריאלה ופסגת הספרות של ימי יצירתה הקצרים. באמת גם את הספר הזה אריאלה לא הספיקה להשלים, והוא יצא בעריכתי אחרי מותה (ירושלים תשמ"ו). כאן נמצא שלב נוסף ביחסי התנ"ך לספרות, שאפשר להגדירו כסינתזה בין גישת הדוקטורט לבין רוח "אחריך בנימין". מצד אחד לפנינו תיאורים תנכיים "טהורים" של עשר דמויות נשים מקראיות, הנשענים על עיון מעמיק בפשטי הכתובים בלא עירוב יסודות אחרים או היגדים אוטוביוגראפיים מפורשים, ומצד שני יש כאן מיתוס יצירתי וחוט רעיוני אישי הקושר את כל הדמויות וסגנון ספרותי נעלה. (אמנם גם בין פרקי הספר גופו אפשר להבחין שוני והדרגה מבחינה זו, ממחקרים מדעיים ממש כמו עניין אמנון ותמר דרך פרפרזה שירית כזו של תמר אשת יהודה עד המיתוס המחודש והמופלא של מרים.)


עדות לאופי המדעי של הספר אפשר למצוא בפרקים על אסתר ועל האשה הגדולה משונם, שאריאלה פרסמה אותם גם כמאמרים מדעיים,7 וכאן לא נשתנה אלא הסגנון, שהפך ספרותי ויפה יותר. לפיכך הרשיתי לעצמי לצרף לספר גם את המאמר על "אמנון ותמר" שנפרסם קודם כמאמר מדעי בכתב העת "הספרות", מאמר שראיתי שמגמתו קרובה לזו של שאר פרקי הספר.


אבל אין כל צורך בעדויות חיצוניות מסוג זה. הספר פוקח את עיניהם של אוהבי התנ"ך, ולעתים קרובות חושף את פשט המקראות, ולעתים אף את תבונת מדרשי חז"ל המפתחים פשטים אלה. כך למשל בעניין עונשה של חוה, שלא רק מיתה נגזרה עליה, אלא גם לידה ויצירה, ובכך נתאשרו במידת־מה דברי הנחש על הדמיון לאל הצפוי לאוכל מעץ הדעת, ועל סיבת כעס אלהים ש"כל אומן שונא את בני אומנותו", כפי שהשתקפו דברי הנחש בלשון חז"ל. וכך גם בנוגע למעשה תמר ויהודה, שבתיאור השירי הנפלא של אריאלה משתקף להפליא רוח פשט הכתוב, שלא רבים עמדו עליו כראוי – דמות האשה שבדרכים עקלקלות ומאחורי הקלעים שולטת על מהלך המאורעות ומגשימה את התכנית האלהית; והגבר החזק מבחוץ, אך אטום וחלש מבפנים, נגרר אחריה בעל כורחו ובלא ידיעתו, עד שנפקחות עיניו והוא "מכיר" ואומר "צדקה ממני". קורא התנ"ך, אחרי שעיין ב"זאת הפעם", לא יוכל עוד להתעלם מאהבתה הנואשת של מרים לאחיה משה, או לפרש אחרת את מעשה אמנון ותמר, שמסתבר שברקעו עומדים כוחות פנים וחוץ פוליטיים. מתברר מעל לכל ספק גם חפצו של המלך דוד להמליך תחתיו את בנו האהוב אבשלום, ואי־יכולתו להתגבר על גורמים חזקים אלה, ועל מהלכה ההכרחי של ההיסטוריה. כן מוכחת כאן ההקבלה בין סיפור האשה השונמית לבין עניין אליהו ועקידת יצחק, המשווה לו משמעות חדשה, וכן ההקבלה בין מגילת אסתר וסיפור שאול ועמלק. ואף זכר הדוקטורט מופיע כאן, כגון במיתוס של מרים, המופיעה כאן כעין אלת ים, ובדוקטורט (עמ' 73) מקושר שמה לאלהות הכנענית ששמה "ים".


עם זאת לא נעדר מכאן גם היסוד האישי. דרך הנשים המקראיות מתארת אריאלה את עצמה ואת דעתה על האשה בכלל, וזאת בלי לפגוע בייחודן של כל הדמויות כפי שהן מצטיירות במקרא. אין אצל אריאלה מסר פמיניסטי. דורשת השוויון היא לילית ולא חוה, ולפיכך נתגרשה ונתקללה (עמ' 229). אבל גם נחיתות לאשה אין כאן כלל. לדעתה – על האשה להניח את הזירה לגבר ולפעול מאחרי הקלעים, לתת לו "למשול בה" למראית עין, ובעצם להפכו בידיה לחומר ביד היוצר (עמ' 234). לכאורה היא נקראת על שמו, ולמעשה הוא נקרא על שמה (עמ' 231). הוא מעוניין בדרכו, אך היא (שרה, רבקה, תמר, נעמי, אסתר) מסיטה את ההיסטוריה למהלכה הנכון – "הוגה את הרגע ממסלולו" (עמ' 239) ו"מטה את דברי הימים לאפיקם" הנכון (עמ' 240). חלוקה זו הולמת את תכונותיהם של שני המינים אליבא דאריאלה. הגבר גאה ופשוט, והאשה צנועה ומבינה, ערמומית וסקרנית ויצירתית ומלאת חן, ממש כמו אריאלה.


ב"זאת הפעם" אריאלה אינה נזקקת עוד "לבדוא מלבה", והיא מעלה את דבריה ממעמקי המקרא. אבל מוטיב "הבדאה" והיצירה לא חסר גם כאן, והוא משתלב ביסוד ביסוד האישי דלעיל ובהשקפתה על המין הנשי. חוה, האשה הראשונה, היא "ילידת החלום", כי נולדה מן החלום ובחלום כוחה (עמ' 230), וכמו שאנו זוכרים את אריאלה שהרבתה לחלום ולספר את חלומותיה ואף להעלותם על הכתב. ויותר מזה, חוה היא "בת אומנותו של הקב"ה", מה הוא יוצר עולמות כך גם היא, זה כוח הלידה שניתן לה ואף כוח האומנות והיצירה (עמ' 233), הוא הכוח שבא לידי ביטוי נהדר ב"זאת הפעם" ובשאר כתביה של אריאלה.


1. בספרו דברים בגו, תל־אביב תשל"ו, עמ' 83-71.


2. בדף הפתיחה של עבודת הדוקטור הנזכרת בהערה הבאה היא מקדישה את העבודה "לזכר אבי ומורי שמואל בן ישעיהו הלוי דים ז"ל, שפתח את לבי לאהבה את התנ"ך, ולאמי הטובה חדוה דים נ"י".


3. Northern Type-Names in the Post-Exilic Jewish Onomasticon. A Dissertation Presented to… Brandeis University… By Ariella Deem Goldberg, 1972. העבודה כתובה במכונת כתיבה ולא נתפרסמה לא במקור ולא בתרגום.


4. כשקראתי לראשונה את הרומן, והוא עדיין בכתב יד, שאלתי את אריאלה אם אין בו כעין יומרה משיחית. אריאלה נשתתקה ולא השיבה. ולמחרת חזרה לכך והסבירה שלמלה "יומרה" צלצול רע בעיניה, וצריך לומר "חלום".


5. למשל ויקרא רבה כב א, מהדורת מרדכי מרגליות, ירושלים תשכ"ב, עמ' תצז, לפי הנוסח המובא באפראט חילופי הנוסחאות.


6. זוהר ח"א, דפים ד-ה. ניתוח קטע זה ראה במאמרי "המשיח של הזוהר: לדמותו המשיחית של ר' שמעון בר יוחאי", בתוך: הרעיון המשיחי בישראל (בעריכת שמואל ראם), האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים תשמ"ב, עמ' 182­-187.


7. הראשון פורסם ב"מעריב", בגליון פורים הסמוך למותה, תחת הכותרת "אסתר – מגילת מחתרת". "האשה הגדולה משונם" פורסמה בדברי הקונגרס העולמי השמיני למדעי היהדות, ירושלים תשמ"ב.


Memento Mori


לָמָּה אֲרִיאֵלָה אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת לָמוּת?


רַבִּים יְקָרִים מֵתוּ עָלַי


וְהֵם שׁוֹכְבִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת


אִישׁ תַּחַת מַצַבְתּוֹ


מָוֶת יִרְעֵם


וְעוֹלִים עַל הַדַּעַת לְעִתִּים מְזֻמָּנוֹת


בְּעֵצֶב מָתוֹק וּבִימֵי זִכָּרוֹן.


וְאַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת לָמוּת.


לֹא עָמַד בִּפְנֵי קְסָמַיךְ


הַשָּׂר הַמְּמֻנֶּה עַל הַמֵּתִים


וְאֵינֵךְ חֲדֵלָה לְהוֹפִיעַ.


וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי


כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.


וּמָוֶת בָּא


וְהַפְרֵד לֹא הִפְרִיד.


וּבְדִין הַתַּלְמוּד נִחַמְתִּי:


"בְּרִית כְּרוּתָה לַמֵּת


שֶׁיִּשְׁתַּכַּח מִן הַלֵּב


לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ".


וְנָקְפָה שָׁנָה וְעוֹד שָׁנָה


וְאַף גַּם הַשְּׁלִישִׁית


וַתָּפֵרִי בְרִיתֵךְ אֶת מָוֶת


וְאַתְּ נִבֶּטֶת מִכָּל פֶּרַח סָגֹל


מִבָּתֵּי הַקָּפֶה וּמִצְחוֹק וְרֵעוּת


מִכּוֹס יַיִן אָדֹם וְסָלָט יְוָנִי.


מִן הַבַּרְוָזִים הַשָּׁטִים עַל הַמַּיִם


אֲשֶׁר בִּנְהַר הַמֶּלֶךְ צַ'רְלְס.


מִיפִי בְנוֹתַיךְ וְעֵינֵי זוֹכְרַיִךְ,


מִמְּחוֹלוֹת צוֹעֲנִים בְּעִיר לוּסֵינָה,


וּמִתּוֹכֵכִי יְרוּשָׁלַיִם


נַחַל קִדְרוֹן וְהַמּוֹשָׁבָה הָאֲמֵרִיקָאִית


שֶׁשָּׁמָּה תָּשׁוּבִי לְמִשְׂחַק מַחְבּוֹאִים,


מִנְּשֵׁי הַתָּנָ"ךְ וְדִבְרֵי חָזָ"ל,


וְגוֹלֵי בִנְיָמִין בְּאֶרֶץ גּוֹזָן


אֲשֶׁר מִלִּבֵּךְ בְּדָאתִים,


וְרַבִּי שְׁלֹמֹה בֶן גָּבִירוֹל


צָעִיר וְיָחִיד וְעָנִי.


הֲלֹא יִמְתְקוּ לָךְ רִגְבֵי עֲפָרֵךְ?


אַדְמַת הַחוֹל הָאֲדֻמָּה


אֲשֶׁר לְגַלֵּי הַהֲדָרִים


בֹּאֲכָה נֵס צִיּוֹנָה


הַנִּשְׁקָפִים יָמָּה


מִקֶּדֶם לְבֵית עוֹבֵד.


לֹא דַי לָךְ בְּכַנְפֵי הַשְּׁכִינָה


וְלֹא תִשְׁכְּבִי בְשֶׁקֶט בִּמְנוּחָתֵךְ הַנְּכוֹנָה


כִּי אֵינֵךְ יוֹדַעַת לָמוּת


אֲרִיאֵלָה.


ירושלים משחקת מחבואים


סיפור בשקופיות


יום אחד, יום סתיו בבוסטון, יצא מדעתו והתחפש ליום אביב. חמים. כל הלילה השתולל הממונה על כך, ולבוקר עמדו כל העצים כמי ששפכו עליהם קיתונות של צבעים. עץ אלון אחד, שאתמול עמד ירוק כולו, כמקובל, שולח היום לעברי ענף שלם צהוב. ועץ האלה הצעיר מושיט לשון פרועה, ורודה. ואחר כתום כולו ועוד. סגול כהה, ולו ענף אחד עולה כליל, אדום.


והרחוב חמים, ובמורד עץ בוער למראה. ונהר אור סובב את כל הרחוב, אשר בו הזהב. וזהב העץ ההוא שקוף, שם הצהוב והצהבהב, וסגול. אדום ורוד וכתום סגלגל ארגמן עולים בלהבה במורד הרחוב.


יצאתי. ולמולי, כתמיד, חצר־הכנסיה, והמגדל, והצֶלם.


חום המדרכה עובר בסנדלי, מחלחל ברגלי, זורם לגופי. כף־ידי מחליקה את גדר־השיחים המקיפה את חצר הכניסה. העלים הרכים עוברים בליקלוק בין אצבעותי, וסנדלי עונים בהד.


אין איש ברחוב – רק הידהוד סנדלי.


יד לוטפת ראשי שיחים של גדר חיה, המקיפה חצרות זרים. אם אעצום את עיני, לרגע, הרי יישפכו לרחוב אותם צלילי פסנתר של השעה. שעה שבה פורטות בנות־טובים אטיוד של שופין אל הרחוב מבעד התריסים המוגפים. הן לבושות שם, בוודאי, בבגדים מגוהצים, והרצפות מרובצות מים, וקריר שם בפנים, שם מעבר לתריסים המוגפים שמעבר לגדרות, מעבר לקנאה. והלאה הלאה, מעל לדישדוש הסנדלים, יסלסלו מקלטי הרדיו לאורך מורד הרחוב בקול תימני חום־ קטיפה. "אֲנִי צָמֵא, אֲנִי צָמֵא אֶ אֶ אֶ, לְמֵי־מַיִךְ, לְמֵי־מַיִךְ, לְמֵי־מַיִךְ, יְרוּשָׁלֵם". הלאה, הלאה במעלה רחוב השופטים אל רחוב הנביאים דרך הכיכר – מערבה, הים.


אלא, שפה, במערבא, מערבה לא אל הים הגדול יוביל, אלא לרחוב־ החנויות הגדול שבבוסטון, ובקצהו בית ממכר עתיקות.


נכנסתי בעומק החנות. גלובוס ענק, מאובק, רובץ על צדו בין צבורי רהיטים כהים כבדים ומגולפים שנערמו סביב. כסא שחור וגדול זה, לא עליו ישב האינקוויזיטור הגדול? ומשקפת הנחושת הארוכה הנשענת על חצובה, אי פעם, בצריחי המגדלים נשענו אליה תוכנים עייפי־עיניים. ושולחן הנזירים הצר ההוא? לא מומר אחד היה מהלך סביבו נואשות!


מה לי ולכן, עתיקות? לצאת במורד הרחוב ביקשתי, עד הים. לשכור לי כסא־נוח על החוף במחיר שלושים גרוש. ושרפרף. ומוישה שומר־הכסאות יביא לי שתי פרוסות לחם מרוחות במרגרינה ועטורות בפרוסות צנונית, שגרגרי המלח הפזורים עליהן סוחטים מהן דמעות קטנות, נוצצות. ואחר יביא לי תה.


כמה עדנה והגנה נהג בי מוישה שומר־הכסאות, על פני כל מתרחצי החורף שזופי־הגו, הגמישים הגדולים הזרים ההם. ואני מנומשת וצנומה להבהיל. בהירה, בלתי נשזפת. בכובע לבן ומשקפי־שמש, כף־רגלי לא טובלת במים מעולם, ידי לא אוחזת מעולם במטות הפינגפונג האימתניות ההן, ורק שומר־הכסאות שומר עלי. סוכך בחמם־זעם על גוזלו ירחף. גוזל־העוף הבהיר שהתגלגל מן העיר וחרף בין הדגים והדולפינים על קטע החוף "שלו", של מוישה שומר־ הכסאות.


אלא שזה הניצב עלי היום בתוככי החנות אינו מוישה, ואין בדעתו להגן עלי. הוא מטיח בי זוג עיניים אדמדמות, חסרות עניין. זקן, אירי. שיכור. מה לי ולך ולגל־העתיקות העבש שלך! אפשפש מעט פה ושם ואצא לי מכאן. הנה, פה, בצד, על ספת־קטיפה ירוקה ונואלת, מונחת לה קופסת־עץ אפורה ומאורכת, ושתי ידיות ברזל לה בדפנותיה. אשאל למחירה, ואז, כדי שלא להרגיז את בעל החנות, אקנה אותה ואלך לי. כאילו לא באתי כל אותה דרך אלא לקנותה. אביאנה הביתה ואתננה מתנה לאדוארד. תשמש לו זו קופסא להחזיק בה את שבעת החלילים. ששבעה חלילים לו ולא נרתיק להם, לא קופסה. או תיבה.


– בכמה זו? – שאלתי שאלה של סתם, שהרי לא אצא וידי ריקות, מאימת בעלי חנויות הנטועה עמוק בלבי. מאז.


– עשרים דולר – נהם.


הא! וכי מי אתה בעיניך, כי אעמוד אני על המיקח? אם גם איני בעיניך אלא צרור גרום של גפים ונמשים, יהודיה נידחת? בת־מלכים אני, ואבותי מלכו בירושלים בימי עוזיהו יותם אחז ויחזקיהו!


– עשרים דולר, כאמור! – עניתי בנחת, בקול רם ובשפה ברורה. אך כשאחזתי בצלעות התיבה לשאתה עימי, היתה כבדה.


הרמתי את המכסה, והנה מלאה שקופיות זכוכית עבות, ישנות. מילא, מאלו הרי ניתן להיפטר בקלות. רק אצא את החנות, אשליך אותן לפח־האשפה הגדול העומד שם בפתח. אלא שמין גאווה משונה היתה דוחקת בי להראות "לו" שאין בלבי כל פחד, שאשה חופשייה אני וברשות עצמי אני עומדת, ומן החנות הזו אצא ברגל־גאווה ולאיטי. נטלתי לי אפוא שקופית אחת משקופיות־הזכוכית והרמתי אותה בעצלתיים אל מול נורת החשמל המשתלשלת ערומה מתקרת החדר. ומול האור, מבעד לשקופית, נשקף אלי, בעליל, השער הכפול, האטום ההוא. כן. הוא. אותם תאומי־צביה קמורים. הוא הוא! שער הרחמים.


ביד שוקקת שלפתי עוד שקופית. רק עוד אחת. שער החדש! מבפנים. ובקובת השומר עומד זקיף. זקיף באברקיים וחותלות. בתרבוש. טורקי. זקיף טורקי! קופסא ישנה. עתיקה. שקופיות־זכוכית עבות. ראשונות מסוגן. מהרי מהרי, קומי צאי, עד שלא ינחש זה מה שלל עלה לי בחלקי. אותו זקן אשמאי שיכור, עוד רגע וכבר הוא חושב לו מי יודע מה קניתי ממנו בשלושים שקל!


הקופסא תחת בית־שחיי, וחיוך של סתם על פני. הא, הערמומית! במהירות איטית ככל האפשר עשיתי דרכי לפתח, וכל אותה עת מהמהם בי בפראות הניגון שהתנגן בי מאז הבוקר ולא הרפה. "אני צמא, אני צמא – –" כבר אצל הפתח, אני עוד נוגעת כלאחר־יד באהיל־מנורה אחד, מלטפת ראשה של גולת־זכוכית שמנמנה, והחוצה. הביתה. הביתה לשקופיות! אך את פתח החנות חסם גופו הארוך של בּוֹבּ אַלִיסְטֵר, המנצח על המכירות מחצר המכירות הפומביות לרהיטים משומשים וחפצי עתיקות של "אַלִיסְטֵר ובנו". והוא, בוב, גופו ארוך וחסר חן, פניו פני מלבן חלולות־לחיים, וקולו חלוד, והוא לבוש שחורים תמיד. כמוהו כקברן. אבל פעם ראיתיו באולם המכירות.


ובאולם המכירות, משישב הקהל, המנצח על המכירה הוא המולך. מרגע שנכנס הנכנס לאולם, רוח תזזית אוחזת בו, והוא נדחף בהול לשים על אותן מציאות את מיטב כספו, כמו זו לו הפעם האחרונה. הכל משתדלים מאוד לשאת חן בעיני המנצח על המכירות, אני חושדת בהם, בכולם, שבעצם, רק כדי לשאת חן וחסד מלפני המנצח על המכירות הופך כל אחד מהם בעל־כרחו ושלא בטובתו לקונה הכל. הוא מכריז מחיר והם מרימים יד, והוא מעלה מחירו והם מעלים ידם, ועוד ידו רב לו, ואין לדבר סוף.


ובשבתי שם גם אני, יצאה ידי מרשותי, וכבר אין לתת בה אמון כלשהו. בינתיים התרוממה רק כדי להיטיב את משקפי על חוטמי, ומי יערב לידי שלא תיחשב לי תנועת־יד זו לקניין? וכיוון שאין יד ימיני מהימנת עלי עוד, נאלצתי להרכין ראשי עד לגובה ברכי כמעט, כדי להיטיב אותן משקפיים.


סופו של אותו יום נמחק מזכרוני.


והנה עכשיו עומד בוב אַלִיסְטֵר, גווייתו חוסמת את הפתח, והוא מחייך אלי חלולות משיפולי לחייו, משטה בי. מה הוא רוצה? הרי אין זו חנותו! מה לו פה? השקופיות שלי! ומה? שלו? נחלת אבותיו? בירושה באו לו? ומי אביהן? אהה! עוד מעט יטען, שמאולם המכירות הפומביות הגיעו לחנות זו, ואכן נחלת־אבות הן לו. מאביו זקנו באו לו בירושה!


ומי הוא אביו זקנו?


רגע, רגע. אוי. אוי! חירם אַלִיסְטֵר.


איש בוסטון. נוסע נוצרי לארץ הקודש. בשלהי המאה הי"ט.


איוושת העלים היבשים בחוץ, בפתח החנות מלחשת באזני, ורוח הסתיו טופפת חמימה על פני. ובוב עדיין עומד מעלי, בפתח החנות. מחייך. משטה בי. חיוכו של אביו זקנו חירם אליסטר מתעתע על שפתיו.


* * *


כבן ארבעים שנה היה חירם אליסטר כשקרא לראשונה, בעיתון שבחדר הספריה בכנסיה על שם אידן הקדוש, אודות מסעו של הנסיך מווילס לארץ הקודש בלוויית צלמו המלכותי, פרנסיס בדפורד המהולל. קרא, ושלוות נפשו עזבה, פרשה מלבו לעולמים.


שבועות רבים עסק בשיגור איגרות ומכתבים לכל הנוגעים בדבר ולממונים עליו בבוסטון. חיסל את ענייניו בעיר, נשק לאשתו ולבנו, ועלה על האניה המפליגה ללונדון.


באביב 1888 הגיע לירושלים, בהול לספוג ממראות ארץ הקודש ולצלמם על־מנת שיציגם, בבוא העת, בבוסטון בפני אולמות־כנסיה מלאים, יקרינם בפנס־קסם, בלוויית ביאורים וסיפורי עלילה מופלאים. כאחד הנוסעים אנשי־השם, שהיו לעולמים.


אלא שחירם אַלִיסְטֵר, לבד מהאנגלית שפת־אמו לא היתה כל לשון שגורה בפיו, ומנהגי הארץ ויושביה לא היו נהירים לו. להוט ואחוז התלהבות שלא בטובתו, יצא את האכסניה בצהרי יומו הראשון בעיר, מצוייד בספר תנ"ך קטן מכורך כריכת־בד כחולה, חצובת־צלמים כבדה, ומצלמה ענקית בנרתיק־עור על כתפו. יצא את פתח המלון ורוח קדים עזה קידמתהו, נושאת עימה אשכולות נערים קטנים מזוהמים מוכי מוגלה וזבובים. זבי־חוטם ומזוררים עטו עליו בידיים פשוטות.


חירם אַלִיסְטֵר עמד שם במכנסיים לבנים מכונסים במוקיים מבריקים, וכובע־שעם לראשו. עמד ונשא דבריו אליהם כחום היום. הלמאי אינם בבית־הספר בשעה זו?! המ?! ועל מה זה לא נטלו ידיהם! והיודעים הוריהם שהם מקבצים נדבות בחוצות העיר!?


לא יצאו ימים רבים, וכל ילדי הרחוב כולם למדו, שהאמריקני אין פגיעתו רעה, אך אין לו דרך־אדונים וגם ידו קמוצה, ומעט מעט משכו ידם ממנו. באין לו מורה־דרך, היה מפרך דרכו יום־יום והשמש מכה בו לרעה. היה סובב תועה ומצלם כסהרורי. נהרי נחלי זיעה שוטפים אותו יומם, ובני־מעיו מתעללים בו לילה.


בוקר אחד שמע במלון את שמע הכתובת העתיקה, שמצאו "שני נערי בית־ספר" במעבה מנהרה אחת שבעמק הקדרון. מיד גמר בלבו לראותה במו־עיניו, למושה במו־ידיו ולעבור בה לאורכה במו־רגליו, שכן את יֶתֶר דִּבְרֵי חִזְקִיָהוּ וְכָל־גְּבוּרָתוֹ וַאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַבְּרֵכָה וְאֶת הַתְּעָלָה וַיָּבֵא אֶת הַמַּיִם הָעִירָה הַלֹּא הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה.


במכנסיו הלבנים המגוהצים, מוקיו לרגליו, כובע־שעם לראשו וספר התנ"ך הקטן הכחלחל בידו, עמד חירם אליסטר אצל המדרגות המובילות במורד מעיין הגיחון.


שלושה נערים עמדו שם, נטפלים ומשדלים שיקנה מידם נרות דולקים לפני שיירד בעבי הניקבה. עוד הוא נוזף בהם אנגלית על דבר היותם בטלים מתלמודם ביום מימות החול ועל מחיר הנרות, לא שת לבו שהנערים מאותתים בידיהם להזהירו שביום אביב זה מגיעים מי־ הניקבה עד קו־הכתפיים. לא שעה להזהרתם, לא הבין לרמזיהם, ירד זקופות ממדרגות אל פי הניקבה, הנר למאור בשמאלו ובימינו ספר הספרים. משהגיע לתחתית המדרגות, שם לא תשזפנו עין הנערים, נשען אל הקיר, חלץ את מגפיו, כרכם יחד, תלאם בשרוכיהם על צוואריו, ונעלם בפתח המנהרה. מיד שקע עד מתניו במים הקרים, העכורים.


לאיטו התרחק מן הפתח, רגליו היחפות מבוססות בקרקעית המשקשקת, המסואבת, של המנהרה. כך הלך והחשיכה גברה עליו, מסביב גם עלו מעט פני המים. אז ירדה עליו התקרה, שהיתה נמוכה מאוד בקטע זה של הניקבה, והוא כפף והנמיך את ראשו. המים הנאלחים גאו, עד חזהו הגיעו, ומוקיו שעל כתפיו משמיעים קול ליקלוק על המים.


משך והלך. אלא שגופיפים לחים וחלקלקים החלו חולפים עוברים בין בהונות רגליו היחפות. מיני גופיפים, מין משיכות, מעין אצות? או עלוקות? עלוקות! עלוקות מלחכות את בהונותיו, לופפות את קרסוליו, סובבות הולכות! הצעקה שעלתה בגרונו יצאה לאוויר המנהרה בקול ציוץ פועה. פנה לשוב לאחוריו, אך כבר העמיק לכת, והחשיכה סגרה עליו גם מזה. ואז קלו המים, והוא הזדקף מעט ועצר לרגע, למצוא מנוח לכף־רגלו. מכפות־רגליו עד ברכיו היה אחוז עקצוצים, ושרירי יריכיו רטטו בפראות. בקול יבבה דקה, עולה ויורדת בגרונו, המשיך, מתאמץ להרחיב צעדיו, מפרכס לצאת, לצאת ממעי הניקבה. נשא עיניו, לראות אולי תיראה קרן אור מפתח היציאה, ונחבט בראשו, ששם היתה תקרת הניקבה נמוכה עד מאוד. כובע־השעם נפל מראשו ואבד, וזרם המים המאוסים שטף ועבר, עד צוואר יגיע.


ואז, קול נורא וחלול, כקול משא־מדבר־ים, נישא בכאב נורא מקצה המנהרה עד קצה. נישא וגבר והיה לקול שאגה איומה גדולה ומרה: "וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם בֵּין הַחֹמֹתַיִם לְמֵי הַבְּרֵכָה הַיְשָׁנָה וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ וְיֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם!?" והנר היבהב. ביבבה נמשכת ועולה, מיהר חירם אַלִיסְטֵר ושם את ספר התנ"ך בפיו, ובימינו סוכך על שלהבת הנר, מאט צעדיו מאוד, ובלבד שלא יכבה נרו ולא ימוש ספר התורה הזה מפיו, מבין שיניו הנהדקות בעווית אל כריכתו הכחלחלה.


אחר שככו המים, והתקרה הלכה הלוך ורחוק, ואור חיוור חדר עם קולות צחוק של נערים והד נביחה רחוקה של כלב מכלבי כפר השילוח. היתה שם חבורת נערים ערביים, מתרחצים בבריכה בתחתוניהם. מצחקים, מתגרים זה בזה בקולות צהלה. ואז ראו את חירם אַלִיסְטֵר עולה מן הרחצה. עולה ביבבה מתנשפת במדרגות המובילות מהניקבה אל בריכת השילוח, רועד בכל גופו, עיניו בולטות מאוד, כמבקשות לחרוג מחוריהן, והוא ככורע תחת נטל מגפיו מלאות המים, התלויות לו לצוואריו. קולות הצחוק גוועו לרגע, ואחר התאוששו יושבי הגבים, העיזו, שיטו בו. מעמידים פנים כחשים לעזרתו, סימנו לו בידיהם ימינה. ימינה, מאותתים לו לכוון יציאתו לצדה הימני של הבריכה, כי שם היו המים עמוקים, נדדה מדמנה. והעלוב שקע שם עד סנטר. והעולה מן הפחת עלה ויקללם בשם ה', את ארבעים ושני הילדים.


רוח־ערב קרירה כבר החלה נושבת, וצללים ירדו על הבריכה. כאב עמום נוגס בחלציו, בהרות אדמדמות פורחות בלחייו, ישב שם על המדרגה, רועד ומקיא את מי הבריכה אל הבריכה.


קול צחוק הנערים התרחק והלך, נטמע בקולות עיזים ובקול הנביחה ההיא, הבודדת, מכיוון הכפר. ומי הבריכה העודפים. מפכים להם לתוך גן המלך, ועצי התאנה הענקיים מוחאים כף בקול משק רך, רך – –


כשהתעורר לקול מוכר־המים שעלה מעין־איוב, ונאדו על כתפיו, צרבו עיניו מאוד, רקותיו הלמו, וכתמים ורודים כהים כיסו את פניו וצווארו. נתמך בגרם המעלות עלה בצעדים רופסים, ופנה ימינה מצעק. עיני מוכר־המים הנדהם ליווהו עד שנעלם במורד הקדרון בואכה עין־רוגל. כשהגיע אל הגל אצל עץ־ישעיהו־הנביא, קרס. ושם מצאו יוסף לוי למחרת, בהתקרב שעת הצהריים.


המשך העלילה בספר המלא