המוות והזמן – אשר שייך להגות הבשלה והמאוחרת של לוינס – נכתב על פי קורס שהעביר לוינס באוניברסיטת הסורבון בשנה האקדמאית 1976-1975. לראשונה יש לפנינו עדות להוראתו הפילוסופית שבעל פה, מה שמקנה לקורס מעמד מיוחד בתוך יצירתו הכתובה. הקורס ניתן בתקופה שמיד לאחר פרסום ספרו "אחרת מהיות או מעבר למהות" (1974). מעצם טבעו כהרצאה בפני סטודנטים, קורס זה יכול לשמש הקדמה ליצירה שאינה תמיד קלה להבנה אך תמיד מציבה אתגר למחשבה ולמעשה.
אף על פי שהמחשבות על המוות נראות חסרות תועלת, עודפות, הרי שבקובענו את מבטנו במוות אנו מתחילים, אולי, להבין משהו על החיים. כדי לדבר על המוות והזמן, עמנואל לוינס מנהל דיאלוג בהיר ונוקב עם המסורת הפילוסופית, ובתוך כך מציג את מחשבתו העצמית. לוינס שואל, מתקדם, חוזר ומסיים בשאלה. הוא דן בהגותם של מוריו – הוסרל והיידגר – אך גם בזו של קאנט, הגל, ברגסון, בלוך ואחרים. לוינס מצעיד את מאזיניו בדרך המתפתלת, המתחילה בהיידגר, עוברת דרך הפסוק "עזה כמוות אהבה" ועולה עד דברי אברהם: "ואנוכי עפר ואפר". לפי לוינס, הזמן אינו, כדברי היידגר, האופק של ההיות; הוא אינו טמון בעובדה שאנו מנהלים את היותנו בתוך העולם לקראת המוות, אלא ביחסנו עם האחר לחלוטין, עם האינסופי שאנו פוגשים בפניו של הזולת. הזמן אינו מובן על בסיס המוות, אלא להפך, המוות מובן על בסיס הזמן. במוות יש "כפל משמעות של האין והלא-ידוע", חידה. המוות אינו מציב נקודה סופית בתוך הזמן כי אם סימן שאלה.
הגותו של עמנואל לוינס (1995-1906) מתחבטת בשאלת האתיקה, המוסר והדת במרחב האונטולוגי-אקזיסטנציאלי של הפילוסופיה המודרנית. לעומת היחס של האדם עם עובדת קיומו, כלומר עצם היותו, לוינס מפתח פנומנולוגיה של יחס האחריות המקורי אל האחר כמקור לסובייקטיביות האנושית המתקיימת, המודעת והמתפלספת עם עצמה. בין ספריו המרכזיים: "מהקיום אל הקיים" (1947), "הזמן והאחר" (1947), "כוליות ואינסופי" (1961), "אחרת מהיות או מעבר למהות" (1974).
* לספר מצורפת הקדמה מאת פרופ' אפרים מאיר.