הילדה השתופפה לצד השיח. היא חיבקה את הילקוט שלה ועצרה את נשימתה. הסוודר הירוק שלבשה התמזג עם צבע העלים. האשה עמדה על השביל, מפשפשת בתיקה. נעליה השחוקות היו אפורות-כהות כמו העבים שהתקבצו בשמיים. כשהשחר עלה העננים היו בהירים כאילו רופרפו בעיפרון אבל מישהו לחץ על העיפרון יותר ויותר חזק, ועכשיו היה להם ברק מאיים של עופרת. הילדה הציצה בם בחשש. היתה לה הרגשה שהם מוסיפים להשחיר. מן הגרביונים השקופים של האשה בלט קשקוש כחול של ורידים. סופסוף מצאה את צרור המפתחות ונבלעה בכניסה החשוכה.
הילדה נשמה לרווחה. ההקלה היתה זמנית בלבד. גם הפעם לא התגלתה, אבל כמה זמן תוכל להמשיך כך, בלי מעיל ובלי אוכל וכמעט בלי שינה? עד כה היה לה מזל. איש לא הבחין בהיעדרה. בחדשות לא אמרו "והרי הודעה: המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפושים אחרי נועה לביא, בת עשר ורבע שיצאה לפני ארבעה ימים מבית סבהּ בתל-אביב. והנה תיאורה: מבנה גופה רזה, עיניה חומות, שערה חום מתולתל, אסוף לקוּקוּ קצר. לבשה מכנסיים חומים, סוודר ירוק ומעיל אדום מרופד בפרווה סינטטית..." הם לא ידעו שהמעיל אבד. הם לא ידעו שום דבר.
בימים הראשונים היא אפילו הלכה לבית-ספר. היא קצת חששה בהתחלה מהחושים הבלשיים של המורה ניצה... ("יש לי אינסטינקטים מצוינים," היתה מתפארת, "ובמשך השנים שיכללתי אותם. אם הייתי אינדיאנית היו קוראים לי עין-הנץ! תמיד רציתי להיות שוטרת. נהייתי מורה בגלל השעות הנוחות, אבל לא הזנחתי את הכישרון שלי. שילבתי אותו בפעילות החינוכית. וילדים הם, כידוע, הפושעים הכי גדולים. הם מחכים לרגע של חולשה. אבל אני עשויה מברזל. אני יכולה ללמד את המשטרה. שיבואו אלי הבלשים-שְׁמָלָשים, אני אעשה להם בית-ספר.")
זה היום הרביעי של נועה ברחוב, והראשון להיעדרותה מבית-הספר. הכל בגלל אביבית בר-לב שישבה לידה בכיתה. מעולם לא היו חברות, אבל אתמול חלה הרעה במצב. אביבית נצמדה בהפגנתיות לקצה הרחוק של השולחן, וכל היום התעסקה במחק הריחני שלה והחזיקה אותו ליד האף. נועה הבינה את הרמז. היא התחילה להסריח. לא היו לה בגדים להחלפה, וגם לא יהיו לה בזמן הקרוב. למחרת לא חזרה לבית-הספר. היא פחדה להיחשף. ובכל-זאת – לא טוב שהיא מפסידה את המבחן הגדול בחשבון. המורה ניצה הזהירה מראש: "מי שלא יגיע יצטרך לתת דין וחשבון. ברור?" שאלה, מסיעה את עיניה הקטנות מילד לילד.
נועה הרגישה לכודה. זה לא היה הדבר היחיד שיצא מכלל שליטה: אתמול אחר-הצהריים נגמר לה הכסף. היא היתה רעבה כמו מוכרת הגפרורים הקטנה. הבטן שלה השמיעה קולות מוזרים. היו לה הזיות על עופות צלויים. וכאילו לא די בכך התקדרו השמיים. איפה תמצא עכשיו מחסה מן הגשם? אולי הגיע הזמן לספר למישהו. אבל למי? ומה יקרה אחר-כך? מרגע שהמבוגרים יגלו לא תהיה דרך חזרה.
בדל סיגריה בוער קיפץ על השביל השבור. זוג רגליים חזקות בנעליים אופנתיות השיגו את הבדל. הימנית רמסה אותו בתנועות חדות ומיהרה להדביק את חברתה. שתיהן כאחת נעלמו בכניסה לבניין. נועה שיחררה את הנשימה הכלואה. עוד סכנה חלפה. איך הסתבכה ככה, היא שאלה את עצמה. כדי להשיב על זה נצטרך להתחיל מהתחלה.
נועה לביא נולדה בשנת ...198 בבית-חולים בתל-אביב. לא היה לה אבא. ככה אמא שלה אמרה. נועה חשדה שזה רק חלק מהאמת, אבל לא היתה לה דרך לגלות את השאר. בשנים הראשונות הן היו תמיד ביחד. אמא שלה לקחה אותה לכל מקום – לפגישות פרטיות ולחוגי תיאטרון ותולדות הקולנוע בשעות הערב המאוחרות. לא בגלל ש"לא היה לה סידור" (כפי שהסבירה למי שתהה). זה עניין של בחירה. לא מוכרחים להתמסד. היא עדיין צעירה. היא מגדלת לעצמה חבֵרה קטנה. אלא שנועה שיבּשה את התוכניות. תרגילי משחק יִגעו אותה. היא לא הבינה את המלים הארוכות של המרצים ולא הצליחה לעקוב אחרי המשפטים המפותלים. מתישהו היתה נרדמת בפינה ואמא שלה היתה צריכה לקחת מונית ולשאת אותה הביתה במדרגות. ויום אחד היא נהייתה כבדה מדי בשביל הסידור הזה. ככה אמא שלה אמרה. נועה חשדה שזה רק חלק מהאמת, אבל לא היתה לה דרך לגלות את כל השאר. וכך או אחרת היא הפכה ל"ילדת מפתח". המעבר לא היה חלק. היא פחדה להישאר לבד בלילה. וכמה שהסבירו לה שאין מה לפחד כי אין חושך בעיר, לא חושך אמיתי, שחור. תמיד יש אור מפנס רחוב, ממכונית חולפת, מחדר-המדרגות של השכנים... נועה סירבה להבין. היא היתה מדליקה את כל האורות, ואמא שלה היתה צריכה לעבוד כפליים כדי לשלם את חשבון החשמל.
ויום אחד היא נסעה לאמריקה והשאירה את נועה מאחור. לא בגלל החשמל. היא אמרה שהיא חייבת את זה לעצמה, לנסות לפחות, לעשות קריירה במשחק. אמריקה זה לא ישראל, ככה היא אמרה. זאת ארץ של מקצוענים. היא צריכה להיות קלת תנועה, מוכנה לכל קריאה. ובלילה, כשהטלפון צלצל, היא הרחיבה את זה קצת ואמרה שֶׁמה היא צריכה ילדה שתלשין על הגיל שלה, היא עדיין צעירה, כל עתידה לפניה.
נועה עברה לגור עם סבא שלה במרכז תל-אביב. הוא גר בקומה השלישית של בניין מתקלף. חלון חדר-השינה שלו השקיף אל גג רעפים של וילה מתפוררת. גרוטאות ובגדים ישנים היו מוטלים בחצר מתחת למעטה נצחי של עלים יבשים. בין הבתים הִפרידה גדר-לבֵנים ולרגליה (בצד של הווילה) צמח עץ אגס.
גננים מוסמכים אומרים לי שזה לא יכול להיות. עצי אגס זקוקים לאקלים קר יותר ויבש. ועל זאת אני יכולה להגיד רק: עובדה. למציאות יש כל-מיני הפתעות בשרוולהּ, ואחת מהן צומחת עד היום בחצר מוזנחת בתל-אביב. איש לא נטע את העץ הזה. הוא נבט מעצמו, מחרצן תועה, וגם אחרי שגדל לא טיפלו בו. איש לא דילל את הפרחים, ויום אחד, כשהפכו לפירות, העץ לא עמד בעומס. הוא נבקע לשניים. חלק מן הגזע המשיך לצמוח זקוף וחלק התמוטט אל הגדר. הענפים הציצו לחצר של סבא כמו שכן סקרני. בדרך נס העץ נשאר בחיים. על אף הקרע הגדול שנפער בתוך הגזע, המשיכו שני החלקים להשיר עלים ולתת פירות צהובים.
מן הרחוב נראתה הווילה נטושה. החלונות היו סתומים בבלוקים ומסומרים בקרשים, אבל מאחור היתה כניסה נוספת לחדר לא גדול שבו התגוררו אשה וילדה. ימים אחדים אחרי שנועה עברה לגור עם סבהּ, היא ירדה לחצר הבניין וראתה את הילדה רוכבת על גדר-הלבנים. הילדה היתה בערך בגילה של נועה, אולי קצת יותר מבוגרת. כפות רגליה הגדולות היו יחפות. שמלתה היתה מופשלת על ירכיה והיא היתה שקועה כל-כולה בזלילת אגסים. נועה התרחקה על קצות האצבעות לפני שהילדה תבחין בה. אחרי זמן קצר סבא ירד לחצר.
"נועה?" קרא בשקט כדי לא להפריע לשכנים.
והילדה חזרה אחריו כמו הד: "אוֹעָה? אוֹעָה?"
סבא אמר שזאת ילדה מסכנה, והתכוון למפגרת ומוזנחת וקצת משוגעת. הוא דחק בנועה לעלות לפני שהחביתה תתקרר. מאותו יום בכל אופן, הילדה ידעה את שמה. בכל פעם שראתה את נועה היתה צועקת "אוֹעָה..." בקולה העבה וצוחקת בהנאה.
לנועה לא היו חברות. תמיד היתה בודדה. כשבאה לגור עם סבא שלה בתל-אביב היא סיפרה לילדות בכיתה שהיא גרה אצלו רק בינתיים, כי אבא שלה מת במלחמה ואמא שלה נסעה להיות שחקנית מפורסמת בניו-יורק ובקרוב היא תשלח לה כרטיס-טיסה. כל פרט בסיפור היה מחושב: היתמות תפתח את לִבּן של הילדות, ניו-יורק והאם היפה יוסיפו לה נקודות של קנאה, והטיסה תאפוף אותה בזוהר עצוב של פרידה. זה לא הצליח משום-מה. הן קראו לה שוויצרית ושקרנית והתרחקו מחברתהּ. רק הילדה המפגרת דבקה בה. נועה שנאה אותה בגלל זה (וגם קצת ריחמה עליה כי ככה היא נולדה). היא לא רצתה שום קשר עם הילדה. אפילו את שמה לא ידעה. ואם במקרה חשבה עליה – מה שלא קרה יותר מדי – היתה קוראת לה אוֹעָה בלבה.
וכך חלפו השנים. אמהּ נתקעה באמריקה. היתה איזו בעיה עם הוויזה שלה. היא פחדה שאם תעזוב הם לא ייתנו לה לחזור. נועה חשדה שזה רק חלק מהאמת, אבל לא היתה לה דרך לגלות את כל השאר. סבא לא רצה לדבר על זה. לא איתה ולא עם אמהּ. נועה חשדה שהיה להם ויכוח. דעתו לא התקבלה והוא התכנס כהרגלו בשתיקה של עלבון וגאווה. נועה למדה להכיר אותו במשך השנים. זה נתן לה תחושת ביטחון. ולפני ארבעה ימים גם הפרק הזה נגמר.
הם ישבו מול הטלוויזיה, כפי שעשו בכל ערב. סבא שתה את התה שלו עם התרופות. הוא בלע את הכדור הראשון ופתאום השמיע גניחה משונה ולפת את חזהו. נועה נבהלה. "מה קרה? אתה לא מרגיש טוב?" שאלה, וסבא אמר "יהיה בסדר, נועָנְקינד," ככה הוא קרא לה לפעמים, "סבא פשוט עייף. תהיי ילדה טובה ותעזרי לו לשכב במיטה..."
נועה הביטה בו ושתקה. מה פתאום הוא מבקש עזרה בדבר כל-כך פשוט? זה היה עניין של גאווה אצלו, לעשות הכל לבד; כל שנה בתחילת הקיץ היה מסיר את חלונות חדר-השינה שלו (השמיים נראו כמו תמונה בתוך המסגרת הריקה של המשקוף), ולקראת הסתיו היה מרכיב אותם בחזרה. החלונות היו די כבדים ונועה קצת דאגה לו ורצתה לבקש עזרה. בבניין היו גם שכנים צעירים. בקומה ב' התגוררה משפחה חרדית עם שלושה ילדים קטנים, ואחת הדירות בקומת הקרקע הושכרה לזוג סטודנטים. לבחור קראו אבי. פעם הוא הראה לה איך מניפים דלי מים מעל לראש בלי שאף טיפה תישפך. לפעמים היתה שומעת אותו שר בחדר-המדרגות. נועה היתה בטוחה שיסכים, אבל סבא אסר עליה לפנות אליו או אל כל שכן אחר. וכששאלה אותו, "למה?" היה עונה: "סבא שונא להטריח." ופתאום הוא אוהב להטריח? היא ניגשה לכורסה.
סבא לא היה גבוה, ובשנים האחרונות גם רזָה מאוד, אבל באותו ערב הוא היה כל-כך כבד שרגליה רעדו מהמאמץ, וגם סבא שם לב לזה. הוא קרץ ואמר, "את יודעת מה, נועָנְקינד... נעשה תחנת ביניים בספה..."
איכשהו הצליחו להשכיב אותו בכוחות משותפים. נועה חלצה את נעליו. היא כיסתה אותו בשמיכה הרזרבית והפשילה את קצה השמיכה, שלא ילחץ לו על הבהונות. סבא חייך בתודה. אחר-כך סוכך על עיניו כאילו האור מכאיב לו. נועה מיהרה אל מפסק החשמל. "את האור במסדרון תשאירי לך..." אמר, ושוב ניסה לחייך. שפתיו נמתחו על שיניו הצהובות. "יהיה בסדר, מַיין גולד." (שפירושו זהב שלי – גם בשם הזה הוא קרא לה.) "סבא קצת חולה. מחר בבוקר הוא יהיה כמו חדש..."
נועה הִנהנה והלכה לחדר-האמבטיה. היא צִחצחה שיניים ולבשה פיג'מה. אחר-כך כיוונה את השעון המעורר כמו שעשתה בכל ערב. היא שכבה במיטה ואחרי כמה דקות קמה וחזרה לסלון. היא נגעה בכפות הרגליים שהשתרבבו מן הספה הקצרה. הן היו כל-כך קרות. המצח של סבא היה מכוסה בטיפות קטנות של זיעה. היא ניסתה להעיר אותו. הוא בכלל לא זז ולא חייך אליה מתוך שינה. היא בכתה קצת וכלום לא השתנה. צריך לקרוא למישהו, אבל למי? אולי לאחד השכנים, לגברת ליליינבלום מקומה א', או אפילו ל... אמא שלה, באמריקה?
היא חטפה את פנקס הטלפונים. המספר השתרע על פני שורה שלמה. פעמיים התבלבלה והתחילה מחדש וכשסופסוף הצליחה שרר שקט ארוך. היא כמעט התייאשה ופתאום שמעה את הקול המוּכּר והאהוב. היא התחילה לספר לו ולבכות, אבל הקול המשיך לדבר כאילו לא שמע. זו היתה הודעה מוקלטת באנגלית. עד שההודעה הסתיימה נועה השתתקה. היא לא ידעה מה להגיד והניחה את השפופרת על כנה. היא יצאה לחדר-המדרגות וירדה לקומה הראשונה. שעה ארוכה עמדה מאחורי הדלת הסגורה, מול החור החשוך של המנעול. שלוש פעמים הדליקה את האור בחדר-המדרגות ושלוש פעמים הוא כבה. היא שלחה את ידה לפעמון ושמטה אותה. (סבא שונא להטריח...) והיתה עוד סיבה שנגעה רק לנועה עצמה: מרגע שהמבוגרים יֵדעו לא תהיה דרך חזרה. הם עלולים ל... לא אכפת לה. סבא זקוק לעזרתה. היא הדביקה את אצבעה לכפתור הפעמון ולחצה. הפעמון זִמזם כמו צִרעה לכודה. לא היתה תשובה. ואז נזכרה שגברת ליליינבלום נסעה לבת שלה ברעננה, להכיר את התינוקת החדשה.
היא חזרה הביתה בריצה וחייגה למגן-דוד-אדום. לקח לה כמה דקות לשכנע אותם שהיא לא סתם פרחחית משועממת. אחרי שהניחה את השפופרת הביטה בשעון. השעה היתה כמעט חצות. אם לא יבואו תוך רבע שעה, היא תחזור ותתקשר. ובינתיים ניגבה את מצחו של סבא והרטיבה אותו מחדש בדמעות. אחר-כך פשטה את הפיג'מה ולבשה בגדי יומיום, וכשקשרה את שרוכי הנעליים מישהו דפק בדלת, והיא הציצה בעינית ושאלה, "מי זה?" והאיש אמר, "מגן-דוד. פה זה הזקן שהתעלף?" הם לא רצו לקחת אותה, אבל נועה התעקשה. לפני שנעלה את הדלת חזרה לדירה ותחבה לכיסה את כל הכסף שהיה בצנצנת שעל המזנון.
הם הפעילו את צופר האמבולנס ונסעו לבית-החולים. מישהו הציץ לתוך עיניו של סבא ודחף אותו הלאה על מיטת הגלגלים. "כאן אנחנו נפרדים," פסק, "אסור לעמוד פה, את חוסמת את המעבר." היא נסוגה לאחור. בפינה עמד כיסא. נועה התביישה לשבת אפילו שרגליה כאבו. היא הביטה בשעון התלוי על הקיר. מחוג השניות שלו התקדם בניתורים. זה עשה לה כאב ראש. היא החליטה לא להביט בו אבל עיניה התגנבו מעצמן. אחד הרופאים הבחין בה ואמר: "את יודעת מה השעה? את צריכה להיות בבית, עמוק מתחת לשמיכה."
"אבל מה עם סבא שלי?" שאלה.
"איפה אמא ואבא?" הוא שאל בחזרה.
נועה הסמיקה.
"איפה אמא ואבא?" התעקש הרופא. ופתאום הנמיך את קולו ושאל: "את פה לבד? אין לך איפה לישון?"
היא גייסה את כל הביטחון שלא היה לה. "ההורים שלי לא בארץ," אמרה. "יש לי כסף למונית. גברת ליליינבלום השכנה, מחכה לי. היא גרה בקומה הראשונה. היא לא יכלה לבוא, כי..." (וכאן נתקעה. היא לא ידעה איך להמשיך.)
הרופא הסתכל עליה בפקפוק ואז קראו לו ברמקול. הוא הצביע על נועה וציווה: "את לא תהיי פה כשאחזור."
נעלי ההתעמלות שלו התרחקו בחריקה. נועה לא הספיקה לשאול אותו איפה יש טקסי. אבל דווקא הבעיה הזאת נפתרה מעצמה. בפתח חדר-המיון המתינה מונית עם נהג מנומנם. היא התיישבה בספסל האחורי ואמרה את הכתובת. "מה זה?" שאל הנהג, "לא הבנתי אף מלה." היא חזרה על הכתובת בקול רם יותר, וכשהמונית עצרה שילמה בכסף שלקחה מהצנצנת וספרה את העודף. היא לא היתה בטוחה אם זה הסכום הנכון אבל לא היה לה נעים לעכב את הנהג. היא הודתה לו ונכנסה לחדר-המדרגות. מזל שהשאירה אור במסדרון. היא עשתה סיבוב בבית והדליקה את שאר האורות. אחר-כך פתחה את כל הארונות, הציצה מתחת למיטות ומתחת לשולחנות, הגיפה את התריסים ונעלה את החלונות. היא חזרה ובדקה את הבליטה הקטנה של השעון (אסור לה לאחר לבית-הספר, אסור לה בכלל לשגות), ובלי לפשוט את בגדיה השתרעה על המיטה.
איך שנרדמה צִלצל השעון. היא חידשה את הקוּקוּ שלה אבל לא צִחצחה שיניים, לא אכלה ארוחת-בוקר ולא הכינה לעצמה ארוחת-עשר. אחרי שסידרה את הילקוט נכנסה לחדר של סבא. זה היה הקטן משני חדרי-השינה, ובבוקר הזה היה נקי ומסודר כמו חדר בבית-מלון. על השידה היתה תמונה של נועה התינוקת בזרועות אמהּ. לרגלי התמונה היתה מפית מלבנית עם תרופות. היא הניחה את הילקוט על השטיח, התיישבה על המיטה והביטה בארונית הלילה. אחרי היסוס מסוים פתחה את המגירה, ושם, בתוך ריח חריף של פוליטורה וסיגרים ועוד משהו לא מוגדר, נח לו הספר של סבא.
בדרך-כלל היה סבא קורא במיטה, וכיוון שכבר לא היה בחור צעיר, לא היה לו כוח להחזיק ספרים כבדים מעל לראש. הוא הסתפק בחוברות בלשיות או רומנטיות שקנה בקיוסק של עמירם. אחרי שגמר לקרוא היה מוכר לו אותן בחזרה. הספר במגירה היה שונה. הוא היה ברשותו של סבא עוד לפני שאמא של נועה נולדה. כריכתו היתה עבה וקשה. דפיו הכמעט-חומים היו מחוספסים ומכוסים באותיות מוזרות, צפופות ומחודדות. פה-ושם הושארו שטחים ריקים ובתוכם הודבקו ריבועי נייר חֲלָקים עם ציורים צבעוניים נפלאים. זה היה הספר היחיד שסבא קרא בכורסא.
בדרך-כלל נאסר על נועה לגעת בספר. סבא אמר שהדפים כבר לא גמישים. הם עלולים להישבר. (ונועה צחקה, כי דפים זה לא חלונות, הם לא יכולים להישבר, רק להיקרע.) וגם את התוכן הוא לא רצה לגלות. הוא אמר שהיא צעירה מדי. נועה רצתה לדעת מתי, מתי היא תהיה מספיק גדולה, וסבא חשב קצת ואמר: "כשתגיעי לגיל אחת-עשרה." ובזאת הסתכם העניין. נועה היתה אז בת שמונה בערך. גיל אחת-עשרה נראה לה רחוק ונשגב, ועכשיו שהלכה והתקרבה אליו התמלאה ספקות: אולי היא רק דִמיינה את השיחה, אולי הוא סתם התבדח, והיא, בתמימות של בת שמונה, לקחה אותו ברצינות? היא תִּכננה להעלות את זה ביום-הולדתה. (אם אמא שוב לא תגיע, הוא יתקשה לסרב.) ובינתיים הסתכלה בתמונות. לא בכל יום. סבא לא הרשה. רק לפעמים, כשהיתה סיבה מיוחדת – תעודה טובה, או צורך דחוף בנחמה, וגם סתם כך בשבת שטופת שמש – היה סבא ניגש למגירה, מוציא את הספר והופך דף אחרי דף עד שהגיע לאחת התמונות.
באיור הראשון ראו דרקון ירוק שוכב לפני פתח אפל של מערה. ראשו הכבד והמכוער היה מונח על ברכיה של ילדה לבושה בשמלה אדומה ארוכה. עיניה של הילדה היו עצומות. ידיה הקטנות נגעו בקשׂקשׂים כמלטפות. המערה היתה על אי קטן בלב בִּיצה עם קני-סוף גבוהים. מעֵבר לַבּיצה היו שדות וכרמים. איכר זעיר ניצב בין גפנים. כובע גדול היה חבוש לראשו וסל קלוע היה תלוי על כתפיו. מאחורי האיכר התנשאו בתים צהבהבים של עיר וצריחים ורודים של טירה. נהר מתפתל חצה את העיר, וממש בקצה התמונה נראו נמל קטן ופיסת ים אפורה-ירוקה. מי שסרק את הציור בשבע עיניים (כמו נועה) הבחין בילדה נוספת חבויה בין קני-הסוף. היה איזה מסתורין בתמונה, של חלום רע וגם של משהו טוב. הילדה השנייה (שהציצה בדרקון בהשתאות) היתה לבושה בשמלה אדומה, זהה לשמלתה של הילדה הראשונה. נועה חיפשה עוד ילדות ולא מצאה. היא ניסתה לתאר לעצמה מה קרה לפני או אחרי. סבא סירב לגלות לה אפילו את שם הסיפור, והיא קראה לו (לפי התמונה): "בנות הדרקון".
עכשיו הוציאה את הספר מהמגירה ועִלעלה בו במהירות. היא הכירה היטב כל אחת ואחת מן התמונות. הן היו כמו נופים מוכּרים-מוזרים שחולפים בחלון של רכבת. כשהגיעה לכריכה האחורית קרה משהו מפתיע; בִּמקום להחזיר את הספר למגירה היא טמנה אותו עמוק בילקוטה. ובאותה נשימה קמה מהמיטה, מתחה את הכיסוי, ויצאה מן הדירה בטריקת דלת. והכי מוזר שהיא בכלל לא התחרטה. להפך. היא הרגישה הקלה מוזרה כאילו עשתה בדיוק את הדבר הנכון.
ההקלה ארכה בערך ארבע שניות, עד שגילתה ששכחה את המפתח. היא ננעלה מחוץ לדירה! לשווא הפכה את ילקוטה ופִשפשה בכיסי המעיל והמכנסיים. היא עלתה במדרגות בריצה וטִלטלה את הידית... המפתח נשאר בפנים, על השולחן הקטן ליד הטלפון. היא בעטה בדלת וזה לא עזר. היא היתה בחדר-המדרגות והמפתח היה בתוך הדירה. סבא גר בקומה השלישית. לא היתה שום דרך להגיע לחלון. (בכל הקֵיצים שחי בלי חלונות, מעולם לא פרצו לדירתו.) לבסוף לקחה את הילקוט שלה והלכה לבית-הספר.
אחרי הלימודים נסעה לבקר את סבה. הוא שכב בטיפול נמרץ. הם לא נתנו לה להיכנס. היא שוטטה במסדרונות עד הערב. אחר-כך בדקה את תחנות-האוטובוס ליד בית-החולים. היא לא הכירה אף מספר. המוניות נגסו בתקציבה. היא אכלה בעיקר שוקולד כי זה נותן המון אנרגיה (וגם טעים) ושתתה מן הברז בחצר. (חבל שלא ירד עליה מָן מִן השמיים, כמו שלמדו בתנ"ך.) הלילות היו קרים ומפחידים. נועה התנמנמה בעיניים פקוחות. היא התגעגעה לסבא שלה. לריח הטלק והסיגרים, לקפיצים החורקים של מיטתו, לדשדוש המרגיע של נעלי הבית החומות. מאז שבאה לגור אצלו הם נפרדו רק פעם אחת, כשנסעה לקייטנה. סבא התעקש על זה. הוא אמר שזה לא בריא לראות רק אנשים עם שערות לבנות (והתכוון לעצמו ולגברת ליליינבלום). ביום השני לקייטנה נועה כתבה לו מכתב. לא אֶת כל האמת. היא פחדה שיתאכזב. כמה ימים אחר-כך הגיעה התשובה. היא קראה אותה שוב ושוב עד שידעה אותה בעל-פה. "נועה'לה, מותק שלי," הוא כתב. "קיבלתי את המכתב ששלחת לי ביום שישי, והיום יום ראשון אני משיב עליו. את מכירה אותי. אני לא אוהב להיות חייב. אצלי הכל כרגיל. רוזה – " (זה היה השם הפרטי של גברת ליליינבלום) "מבקרת אצלי לבדוק אם אני עדיין בחיים. יפה מצידה כי יש לה בעיות בברכיים, קשה לה עם המדרגות. ביום שישי היא נשארה עד 7.30. ראינו את הסרט הערבי ב—"
בין העלים הירוקים של ההיביסקוס הופיעו פנים מגחכים ומתחתם צצה יד עם אגס.
נועה החניקה צווחה. "הבהלתְּ אותי. לא תודה," לחשה. "אני לא אוהבת אגסים." היא הטעימה את המלים בתנועות כדי לא להותיר ספק.
אוֹעָה לא הבינה. היא שמה אצבע חשאית על פיה, אבל המשיכה לגחך ולהושיט לה את האגס.
"נו, לכי מִפֹּה, בגללך יגלו אותי!" נועה התרגזה והדפה את היד. האגס נשמט והתגלגל לאדמה.
אוֹעָה ייללה.
"ששש..." אמרה נועה מיואשת. היא פחדה ממהומות, אבל אוֹעָה פשוט קמה והתרחקה מן השיח כפופה ואבֵלה. נועה התחרטה אבל לא העזה לקרוא לה. כדי לכפר על גסותה הרימה את האגס. הוא נראה בדיוק כמו הפירות שצמחו על העץ. אבל ביום החורפי הזה של חודש ינואר היו הענפים חשופים. נועה שאלה את עצמה מניין צץ ואיך התגלגל לידיים השרוטות של אוֹעָה? היא אימצה את מוחה ולא הגיעה לשום מסקנה. טיפות ראשונות של גשם תופפו על עלי ההיביסקוס מעל לראשה...
מקומת הקרקע בקע צפצוף של חדשות: "ראש הממשלה שב מביקור... בתאונת דרכים על כביש אשדוד... מחר תחול התקררות נוספת..." הטפטוף הפך מהיר. נקודות כהות התפשטו על אריחי הבטון של השביל. הנקודות התחברו לכתמים...
בבית-הספר מתחיל עכשיו המבחן הגדול בחשבון. נועה דִמיינה את הילדים כפופים מעל דפי השאלון, כוססים את קצות עפרונותיהם, כותבים משהו או מוחקים בבהילות, מביטים בעננים האפורים שזורמים מעֵבר לחלון. המורה ניצה מסתובבת בין הטורים. עיניה הקטנות בולשות אחרי כל תנועה חשודה או סימן של חוסר-ריכוז. בסוף כל טור היא משתהה. "כשאת עומדת מאחור," היתה אומרת, "את רואה ואינך נראית... אף-אחד לא יודע לאן את מסתכלת. התלמידים המסכנים," גיחכה, "יש להם חושים לפעמים כמו לחַיות, רק שאין להם איפה להתחבא. תמיד יש מישהו שלא מתאפק ומגניב מבט לאחור. ככה את מזהה את החשודים, את יודעת במי להתמקד..." נועה נאנחה. היא כמעט הרגישה את עיניה הקטנות של המורה מטפסות על עורפה כמו שתי נמלים עקצניות... לא שהעתיקה אי-פעם. לא היה לה ממי. אביבית בר-לב תמיד הרחיקה את דפי המבחן לקצה השולחן וסוככה על הכתוב בידה הלבנה והשמנמנה עם טבעת הכסף העדינה. כתב-ידה היה גדול ומקומר. היא ציירה עיגולים קטנים במקום נקודות. נועה הצטמררה פתאום מזֵכֶר הסְפָרוֹת השמנות. (אפילו ה-4 וה-7 שלה היו מקושתים.)
בחוץ מעל לשיח, גבר הגשם. הרוח היטתה את עלי ההיביסקוס, שופכת מים קרים על עורפה של נועה. רעד חלף בגֵווה. היא חשדה שחוּמהּ עולה.
כדי להסיח את דעתה שלחה את ידה לילקוט. היא מיששה ומצאה את הספר האסור. הוא נפתח כמעט מעצמו בדף של בנות הדרקון. באותו רגע התעצמה הרוח. חופנים שקופים של מים הוטחו בחלונות הבניין. העננים דהרו בטירוף ופתאום נקרע השחור המאיים של השמיים. פתח כחול נגלה. קרן שמש ישרה זהובה נורתה מתוכו. היא פילחה את העלים, פגעה בספר ונפרשה כמו מניפה מפינת הדף אל התמונה. טיפות גשם ניתכו על החוף והציפו את הים המצויר. המים התמלאו חיים...