בספרה האוטוביוגרפי של אריקה אלינסון, חברת קיבוץ משמר-השרון, נפרשים מסכת חייה כילדה תבקופת השואה והגלגולים שעברה בשנים שלאחר מכן - מהונגריה לצרפת ומשם לישראל. תחושת זרות וניכור - תחילה מעורפלת ומהוססת - כלפי עולם הנצרות הסובב של תקופת נעוריה, פוקדת אותה בנקודות זמן שונות, תוך התעצמות הולכת וגוברת - עד לתובנה הבלתי נמנעת באשר למשמעות היותו של אדם יהודי בארצו שלו, ארץ-ישראל. חרף ההתנסויות הקשות אותן עברה, מתובלים התיאורים גם בהומור דק (הונגריה כבר אמרנו?) - בין אם של זוטות היום-יום או של אירועים הרי גורל - כולם לוקחי לב בתמימותם נטולת הפוזה. עיון בספר מגלה, כי הכותבת עוברת בגמישות וכעניין של מה בכך - מתחום אמנות אחד אל משנהו: מן המשחק אל המחול וההתעמלות האמנותית, דרך השירה והנגינה, בפשטות - אל הגרפיקה, עבור אל הפיסול והציור; ומשם אך טבעי הוא לה לצייר את הקורות אותה - הפעם באמצעות מילותיו של ספר זה. כחידת תצטרף ההולכת ונפתרת, עוברת לאורך כל הספר כחוט השני ההכרה (תוך אמונה פנימית עמוקה), כי לא יד המקרה סתם הייתה זאת לעתים כה קרובות, בשרשרת ההתרחשויות הכה בלתי מתקבלות על הדעת: אין זאת, כי אם יד ההשגחה העליונה היא-היא אשר נשלחה לגונן עליה ולנחותה הדרך. יתר על כן: קיימת בתוכה תחושה ברורה, כי בצד המציאות הנראית - קיים גם קיים מישור אחר, מציאותי לא פחות, הנסתר מן העין.