ספר על שירים ועל משוררים, על היסטוריה של שירה ועל חקר השירה. נידונים בו, במפורט ובאורח השוואתי, שירים ומכלולי שירים מופתיים ואופייניים , שכתבו שישה מן `המשוררים החזקים` של השירה העברית המודרנית: ביאליק, טשרניחובסקי, אצ"ג, שילונסקי, אלתרמן ויהודה עמיחי. באמצעות גופי השיר שנזכרו, מציג הספר תמורות מרכזיות שחלו בשירה העברית במאה העשרים. בין נושאיו: היבטים בקליטת הנורמות הרומנטיות במפנה המאות, אפיון מחדש של המודרניזמים של שנות העשרים, השלושים והשישים, הזיקה בין אידיאולוגיה לדרכי עיצוב הלשון השירית (בשירי אצ"ג ושלונסקי בשנות העשרים), הצגת כוכבים בחוץ לאלתרמן כספר ניאו-רומנטי וכמוצר של התמודדות רבת פנים עם שלונסקי, המהפכה השירית של עמיחי. דרך המחקר המובילה המופעלת בחיבור זה, היא דרך ההשוואה. התיאוריה המתודולוגיה נידונות בפירוט ובבהירות בספר בפרק המבוא; הספר כולו ממחיש את השימוש בה ומעיד על כוחה. מצד אחד מתוארת כאן דרך ההשוואה עם דרך מחקר מחמירה הנצמדת לטקסטים ולהקשריהם הנחקרים, ואינה מניחה, להולכים בה נכונה, לשעבד אותם להכללות תיאורטיות, ודוקטרינאריות שאינן מגופו של עניין. מצד אחר, היא מתגלה כדרך פורייה ויצירתית, שעשויה להיות גם רבת הפתעות וגם מלאת חדווה.