“בשנים האחרונות, לאור העיסוק הגובר בניצולי השואה המזדקנים והמתמעטים משנה לשנה, מאוד עניינה אותי התקופה ההיא של השנים הראשונות של המדינה, כשהניצולים היו בני עשרים ושלושים וארבעים. מה הייתה חווית הדור ההוא במעבר הבלתי אפשרי הזה מתופת בלתי נתפסת לחרות ועוצמה לאומית.

הספר הישן והנשכח הזה, נוגע בעצב החשוף הזה ברגישות ובעומק. שמאי גולן, בעצמו ניצול שואה, מספר ברומן המרכזי שלו את סיפורו על אורי פלד, ניצול שואה, וקצין בצה"ל. לא תמיד זה היה שמו, שם, באירופה, קראו לו יוסל ואחר כך כשנאלץ להתחבא - יוזק. וכאן שינה לאורי פלד, נסיון נואש לשנות גם את הזהות שלו. הסיפור הוא קשה וכואב וטראגי. הסוף הרי ידוע מראש: 'מותו של אורי פלד'.
הניסיון הנואש של אורי להתערות בקיבוץ ולהיעשות לוחם קשוח, לשאת לאשה את אסנת בת הקיבוץ ביתם של חלוצים שורשיים, נידון לכישלון. ולא שאורי לא מנסה, אבל הזוגיות שלו מסובכת ומלאת שתיקות והרהורים, היחס של הצברים אל מי שהיה 'שם' הוא מתנשא וחסר אמפתיה בסיסית, הוא עצמו מסתבך ומתייסר במתח שבין הרצון לנורמליות ובין זיכרון העבר ללא מוצא, ונפשו פצועה ומתייסרת בסיוטים ובתחושות ניכור אשמה וזרות. הדור ההוא הוא דור אבוד, דור שנולד וחי במעבר הזמן החד ביותר שאפשר להעלות על הדעת בתולדות עם, והוא נושא איתו את אימי הימים ההם לכל חייו.

אורי פלד מוצא את מותו במלחמת ששת הימים כשהוא למרגלות הר הבית, כמשל לפתיל החיים שלנו כאן ששורשיו מתחילים אי-שם בימי התנך והמלוכה הרחוקים ונופו מיתמר ומגיע עד הימים הללו. סיפור שנוגע בתמצית קיומנו כאן בדור האחרון ובציוני התקומה נוראי ההוד שאנו מציינים בחודש הזה החל ביום השואה, דרך יום הזיכרון וכלה ביום ירושלים.”