“הספר הזה הוא אותה אסופת מאמרים בנושא הניו אייג' מהטור שהיה לאורי לוטן זכרונו לברכה ב-NRG. אני זוכר שברגע שהוא החל לכתוב את אותו טור לא היה מאושר ממני, כי זה היה אחרי אין ספור פעמים שהפצרתי בו להתחבר לקידמה ולהיות נוכח באינטרנט. אני זוכר את הפעם שהוא התקשר אליי במיוחד בכדי לספר לי על זה וביקש ממני, "תגיב שם על מה שאני אכתוב". אני מודה שעקבתי בעניין רב אחרי מה שהוא כתב ופירסם אבל אני מוכרח להודות גם אם יש בזה סוג של בורות מצדי, לא הבנתי מה זה ניו אייג'. לא אחרי אותה שיחת טלפון, בה אורי אמר לי שזה למעשה "מה שאנחנו אוהבים לכתוב", ולא הצלחתי לרדת לעומק העניין גם הרבה זמן אחרי.

לפחות בשיחות הטלפוניות שלנו היינו מדברים על גרייטפול דד (אגב, לא להאמין אבל בסוף השבוע הזה יציינו כבר 19 שנה מאז שג'רי גרסיה הלך לעולמו, והוא כידוע מי שאורי ראה בו אח תאום*), על בוב דילן (אורי הוא ולא אחר מי שבזכותו יש לי את הכינוי "אודילן") ובכלל על עוד כל מיני נושאים שעזרו לי בסוף שנות ה-90' לחוש את אווירת שנות ה-60' (עשור שהיתה תקופה שהצטערתי שלא נולדתי מוקדם יותר בכדי שאוכל לחוות אותה).

אורי היה מגיש בחצות שבין שלישי לרביעי את "ציפורי לילה". אנחנו היינו מקפידים לנהל בינינו שיחת טלפון מדי שבוע (לכן כפי שכבר סיפרתי לכם הספר "יום שלישי עם מורי" הוא דיי סמלי עבורי). יש לי ספר שנקרא This Day In Rock שעזר לי לעלות באותן שיחות כל מיני איזכורים אבל יאמר לזכותו של אורי כמה שהוא אהב שאני מזכיר לו האמת היא שהוא לא היה צריך שאיש יזכיר לו, הוא היה ממש אנציקלופדיה מהלכת ובנקודה זו אני חוזר לספר שלפנינו, לא רק שהספר מוכיח את העניין הזה אלא שאני בטוח שאם הוא לא היה הולך לעולמו מאותה תאונה מצערת (נפילה מכל מדרגות ביתו) הוא היה מכניס עוד ערכים לא רק לאסופת המאמרים הזאת אלא לחיינו. לא שאי-אפשר לקרוא על זה באנגלית מאתרים בחו"ל אבל מבחינתי אורי בזכות כישרון הכתיבה שלו ולא פחות מזה הקסם שהיה סביבו הצליח להכניס יותר עניין לדברים.

אורי כלכך חסר לי, ואני בטוח שאחרי שתקראו את הספר הזה, תתקנו אותי ותאמרו שהוא חסר לנו. בכל זאת חשוב לזכור כשמדברים על הספר הזה, שעם כל הכאב יש בו סגירת מעגל, בעיקר עם הקשר שלו עם אושו, כמי שהיה במחנה שלו (ע"ע הספר האוטופיקציוגרפי של אורי - "החיים כבצל") ואחר כך תירגם כמה מספריו. פעם אחת אפילו שאלתי אותו אם הוא היה חוזר להודו, והוא ענה לי שכן, רק בכדי לראות את הדברים היום בראיה אחרת. אז הוא אולי לא זכה בחייו, לחזור לשם ובמיוחד לא לסן פרנסיסקו שראה בה בית שני שלו (שם הופתעתי לדעת ממנו שהוא לא כתב על מוסיקה אלא היה סוג של נציג שייצג את ישראל ודאג לשיפור תדמיתה, מאוד מתאים לרוח הימים האלה שאנחנו עוברים) אז נכון שהוא נאלץ לעבור בחיי לא מעט תלאות אבל טוב שהוא עבר אותן בכדי שאנחנו נזכה במה שזכינו ממנו, חבל מאוד רק שלא לאורך זמן.

קו הטלפון בינינו נשאר פתוח, עד שהוא נדם יום אחד ולצערי לא היתה בינינו פרידה אמיתית. אולי זה מה שעוזר לי לזכור אותו במיטבו, ולא רק שאני עדיין שומע את הקול המיוחד שהיה לו מהדהד אצלי בראש אלא שבזכות דור צעיר של מגישי תוכניות רדיו במוסיקה אני חי מחדש את התקופה שהוא השמיע את ה-דד ברדיו (ובזמנו לא כמו היום, הוא היה ממש היחיד שהשמיע אותם ברדיו). אם בוב דילן הגדיר בזמנו כתנ"ך את הספר "נועד לתהילה" (Bound For Glory) שבו כידוע וודי גאטרי כתב את סיפור חייו זה מה שאני מרגיש עם הספר הזה של אורי לוטן הרי אין לי ספק שהוא הצליח לעלות את חייו דרך הנושאים שהעלה בתולדות הניו אייג'. כולי תקווה שמלבדי יהיו עוד כמה שיראו את זה כך.

* למביני עניין שבינינו אני יכול להוסיף ולומר שלא רק שאני נושא בלבי את הסיפור על החיבור המיוחד שהיה בין ג'רי גרסיה לאורי לוטן זכרונם לברכה אלא גם מאז 95' ועד היום אני עונד על הקמיצה של ידי השמאלית (שסמלה בכירולוגיה הוא שמש) טבעת של "קפטן טריפ".”