“גילוי נאות: בעצם, כמה ברצף...
אני מכירה את שלומית, גם אם לא הכרות צמודה. היא אמא של חברה מהתיכון והיא נפלאה (גם האמא וגם החברה (-: )- אישה שמחה חיונית מלאה אופטימיות וצפייה למה שהחיים יזמנו לה. היה לי הכבוד לקרא את הספר לראשונה לפני שנים רבות במצב הגולמי שלו כצבר דפים– ואהבתי. בפעם השנייה קראתי אותו כשיצא לאור כספר ואהבתי אפילו יותר. כל זה היה לפני כשש שנים בקרוב. עכשיו נתקלתי בספר במקרה והחלטתי להציגו בפניכם כאן בסימניה. אולי מישהו (או מישהי) מכם יצא מורווח מההכרות הזו.
אני אוהבת אוכל. גם לאכול גם להכין וגם לראות אחרים מתענגים ממנו.
אוכל הוא צורך בסיסי אבל הוא גם הרבה יותר מזה ולא בכדי תכניות הבישול והריאליטי סביב אוכל פורחות כל כך (אולי אפילו באופן מוגזם – דוגמא לסדרי עדיפויות...) . אוכל הוא תרבות, אוכל הוא מכשול או נחמה הוא היה תמיד ויהיה תמיד והוא תופש מקום נכבד בכל חברה שהיא, כולל חברות של בעלי חיים. בגלל שאוכל הוא בסיסי כל כך, הרבה דברים מושתתים במודע או שלא במודע על המפגש הזה עם אוכל. יש סביבו תורות שלמות בכל תחום חיים שהוא.
שלומית עוסקת בספרה בשנים הראשונות שילדינו נפגשים עם אוכל ובאמצעותנו. היא מזכירה לנו שאנו מעבירים הלאה את כל ההתניות שלנו סביב אוכל (או יוצרים התניות חדשות) ומנסה לעשות סדר, תוך מתן כבוד רב לילדים כבני אדם (התלויים בנו), בסדרי העדיפויות שלנו ולהעלות למודע את הבחירות היומיומית שלנו על ההשלכות שלהן על ילדנו.
ילדים הם הדור הבא שלנו. הם (אנחנו?!) מתחילים לאכול מרגע שהם יוצאים מהרחם אז אוכל זה יופי של דבר להתחיל בו לעצב את התפתחותם.(ולכל המלינים, גם כשלא עושים דבר זה גם סוג של "עיצוב". ההבדל המהותי הוא ביכולת שלנו לבחור בצורה מודעת)
אז אחרי משלוחי המנות של פורים ולקראת סדר פסח (וגם כל ארוחות השבת וארוחות החול שבין לבין), שיהיה לכולכם בתאבון, לכם ולכל הילדים שיבואו איתכם.”