“שישה סיפורים קצרים על בדידות כתבה בעדינות מופלאה וברגישות חדה כתער הסופרת שולמית הראבן ואיגדה אותם לתוך 137 עמודים בלבד, ואת הספר הדק הזה לקחתי איתי לרומא.
ואם תשאלו – איך הספר הזה ובכלל כל ספר, משתדך עם העיר המדהימה הזו ? שהרי ספר תובע מאתנו זמן ומחשבות, ועשוי גם לשבש את התדר המיוחד שאליו אנחנו מתחברים כבר בדקה שתכננו את הטיסה, אז אומר חד וחלק- שרוב אוהבי ספר, או יותר נכון המכורים שבהם, לעד יצטיידו בספר בכל רגע נתון ובכל גיחה, קרובה או רחוקה. ומה נכון יותר מאשר ספרון שכולו סיפורים קצרים? הרי אפשר לגמוע אותו או לפחות את רובו במהלך שלוש וחצי השעות הלוך ובמכסת הזמן הדומה בחזור, או להסניף את ייתרת העמודים שיישארו, קצת לפני השינה, ולו לחמש דקות לפני שנעצמות העיניים. להתעטף בסוג האינטימיות המוכרת, כמו ממתק מנחם אחרי יום שנחווה כעמוס גרוים.
אז לכל מי שאוהב להסתובב בשווקים ולחפש, ולא בהכרח כדי למצוא, או לחילופין למי שאוהב ללכת לאיבוד בסמטאות ולא בדרך המוכרת, הראשית זו שהמליצו עליה, הספר הזה הוא בדיוק מהסוג שיתאים לו.
הוא לא כזה שהעיתונות הייתה מלאה בכתבות עליו, והוא לא מאלה שחושפים את גופו הרזה על ה"פודיום" המרכזי ברשתות הספרים בשביל "לנאום" לקהל שנכנס או בשביל לנצח, והוא גם לא מתיימר להדביק מכסת קוראים שיצדיקו את קיומו. הוא צנוע, איכותי, לא מתייפייף, ובלי עודפי שומן מיותרים תרתי משמע, הוא חד כתער כבר אמרתי כי הוא נוגע בעצב מאוד עמוק, ונזכרים בדמויות שבו לאורך שנים, ואני, מה לעשות, לא מאלה שניגשת ל"סטימצקי" או ל"צומת ספרים" ומיד שואלת על הספרים החדשים שייצאו, ומה מכול "הכבודה העמוסה לעייפה" נחשב לרב-מכר. אני מעדיפה לשוטט, לחפש, וללכת לאיבוד בין החנויות המבולגנות בדרך כלל, של כותרים יד שנייה שראו מזמן ימים יפים יותר, ומפשפשת ממש כמו בשווקים עד ש..."אופס"- היד שלי נעצרת על ספר שמריח לי אחרת, או ש"ההוא" (בעל החנות) שיושב לו בנחת על הכיסא ובדרך כלל לא מתערב, מהנהן בראש ממרחק, כי הוא יודע כבר באינטואיציה המופלאה שלו, מה בדיוק שלפתי וב"אופס" השני הספר הנשלף כבר משולם ומונח לו בנחת בתיק האישי הגדול שלי.
בקיצור, זו הפנינה שזוכים בה אלו שאוהבים להתאמץ, לשוטט, להעלם בסמטאות ולשלות כדי להוסיף למחרוזת .
ואם במקרה תתקלו בשיטוטים שלכם ב"רזים" שכאלה ובצנועים ובאלו שאינם מתייפייפים, אל תהססו אפילו לרגע, כי התמורה שתזכו בה תהיה פשוט אדירה ...
"בדידות" , "אהבה בטלפון", "כסאות הקש שלי" , "שעתיים על הכביש" , "העד", ו"בדימדומים"- יישארו בלבכם לנצח ....
שישה חרוזי פלא שאני מעטרת בחמישה כוכבים !
שולמית הראבן נפטרה בשנת 2003, ובשנת 1995 שבועון ל"אקספרס" מנה אותה ברשימת מאה הנשים המניעות את העולם ...
היא זכתה בפרס אקו"ם למפעל חיים ותורגמה ל-12 שפות.
"תמיד חשבתי שתרבות מתחילה במקום שבו יודעים להבדיל בין האישי לציבורי" היא כתבה במבוא לספרה האחרון "ימים רבים-אוטוביוגרפיה" ואני לתומי חשבתי כמה חבל שהיא אינה כאן אתנו כדי להדהד שוב ושוב את האמירה הזו ולהזכיר לכל מי ששכח...
בקיצור אשת אשכולות !
קראתי אודותיה, התרשמתי עמוקות, ואני משתפת.”
