“א.א מילן הוא קוסם.
לא, הוא לא קוסם ששולף במהירות ומיומנות שפנים מהכובע או מחזיר אנשים חתוכים לשלמותם והוא גם לא קוסם סטייל הארי פוטר.
טוב, הבנתם, אין לו שרביט או מטה קסם.
א.א מילן הוא קוסם מסוג אחר, הוא ניחן ביכולת להוציא מהקורא את הילד הפנימי השוכן בו, אותו ילד פנימי שרבים מאיתנו לא מודעים לקיומו.
בתחילה כשאתה קורא חלק משיריו אתה מבולבל, שפנינים? רקיקיקים? מה? דובים מדובים?! החלק הבוגר שבתוכך לא יודע איך לתפוס את מה שעיניך קוראות. אולי אני מבוגר מדי בשביל השירים הללו? אולי אני לא מצליח לרדת לסוף דעתו של המשורר? אולי משהו בי פגום? אולי אין לי חוש הומור? אתה חושב בייאוש בינך לבין עצמך.
אבל אז אתה קורא עוד שיר ואז עוד אחד ואחריו עוד שיר נוסף ומשהו בך מתפרץ, לא בבת אחת אלא פיסות-פיסות, חיוך קטן ומבויש ניצב בהתחלה על פניך ואז גיחוכון קטנטן נשמע ובמהרה הניחוכון הופך לצחוק רם ואתה מבין באיחור כי משהו קרה... נתפסת!
הילד שבך יצא החוצה!
ואתה מרגיש משוחרר, ונהנה מכול שורה ומכול מילה ולאט לאט עוברות להן ביעף עשר דקות, עשרים ואפילו חצי שעה ובלי שהבנת כיצד...הופ! הסתיים הספר!

אתה מביט בעצב בכריכתו ומדפדף לקרוא מספר שירים שהתחבבו עליך במיוחד כשבלי שתרגיש, הילד שבתוכך חוזר אט אט אל מקומו... עד הפעם הבאה.

(:”