שמי מיכל. עוד שבועיים אני בת 16. שערי בלונדיני ועיני ירוקות, גובהי מטר ושישים ומשקלי - טוב, אני יחסית רזה. אחרי דיאטה. אני גרה עם המשפוחה: הורי ואחותי הגדולה ליאתי, בת ה-22. יש לי שתי חברות טובות, גלית ואירית, ואויבת ותיקה, רינת. נזכרתי - הכי חשוב, יש לי כלבונית מעורבת מקסימה בשם אנג'י. הדבר היחיד שחסר לי זה בן זוג, אבל - מי יודע, אולי השנה אכיר מישהו? בכל זאת, אני עולה לכיתה י"א ועוברת לכיתה חדשה במגמה סוציולוגית. אני לא משתגעת על הלימודים וגם לא מתעבת אותם. זהו, זאת אני. כמעט שכחתי. אני נכה מלידה. אני משותקת ברגליים. הייתי רוצה להתייחס לכך כבדרך אגב, כי הנכות איננה אני. הנכות היא רק משהו בי. האמת היא שאני שונאת את המצב הזה, והאמת היא שאני לא מאמינה שיהיה לי חבר אי פעם. לכולן יש חבר, ולי אין חבר ולא יהיה! האומנם? בספר ביכורים מרגש, רומנטי, ומלא הומור זה, מתארת נורית פלג את התמודדותה האמיצה והיומיומית של מיכל עם לבטי ההתבגרות והאהבה הראשונה בצל נכותה.