מלון אורחים


א


הבית היה מוקף גדרת־אבנים פרוצה וכושלת, כדרך גדרות האבן הסוגרות על חצרות בתים גדולים של ירושלים; בתים אלה נחשבו לפנים בתי תפארת, לעומת המשכנות השחוחים שלפנים החומה; אבל עכשיו, משנבנו בתי־המידות שבשכונות החדשות, פנה זיוום ותפארתם שקעה. עשבים שוטים, ירוקים ורעננים, מבצבצים ועולים באביב מבינות לסלעים שבחצר, כשטללים נפתחים ומשקים כל עשב בלילה ורוח קלה נושבת מן ההרים ביום; ובבוא הקיץ בלהט החום ובסערה של מדבר, הוא מבער את שִפעת הירקות בן־יום, וחרולים יבשים ונוּקשים פושטים על חלקת הסלעים. חצי תריסר עצי־זית יתומים עומדים שחוחים בחצר, וחרוב ערירי פורש בַּדיו בקרן זווית, וצלו הכבד נטוי אל מחוץ לגדרה.


והבית גדול, רב חלונות ורם דלתות; שני כדי חרס קבועים לצדי פתחו הנישא ופרחים לתקופותיהם פורחים ועולים מפיהם. אולם גדול קבוע בטבורו של הבית והוא משמש פרשת דרכים ורשות הרבים לדיירי הבית כולו, שבאולם זה קבועות שתי שורות דלתות, בשני הקירות הארוכים, והן פתחים לחדרים מימין ופתחים לחדרים משמאל.


בית זה איוותה לה משפחת נתן למושב, בנוסה מגרמניה לפני תושביה, שהפכו מִניה וביה משֵׂיות תמימות לחיות משַכּלות. בבואם בשערי הארץ הבינו מיד לדעת שכל חייהם עד כאן משולים כצל עובר, ואם חפצו חיים חדשים לא נותר להם אלא להיאחז בשארית כוחם בחופים אלה וחיו. ניתנה האמת להיאמר שאדון נתן, משניטל מחדר־ההנהלה שבבית־הבנק שלו בטבורה של ברלין – נשבר כוחו ושוב לא יכול למצוא עצמו בשום מקום בעולם, ורק אשתו, זו גברת נתן, היא שאחזה ברסן הבית וניהלה ספינתם במים סוערים. אישה זו שבביתה הקודם לא היתה אלא אשת חיקו של אדון נתן, המקבלת מידי בעלה כל צרכיה ברווח ומשמשת לו עקרת בית מפוארת בנשפי החשק שבראש כל שנה אזרחית, עתה שינתה טעמה והעמיסה כל דאגת הקיום על שכמה. ואילו אדון נתן, שגדוד פקידים היה עוקב אחר קמיצת עינו ואימתו על בית הבנק כולו – עכשיו כאילו מעדה רגלו ואינו אלא כחרס הנשבר.


ועד שגברת נתן שאלה בעצת ידידים, נמלכה בדעתה עצמה, ובהסכמתו האילמת של אדון נתן גמרה אומר לפתוח מלון־אורחים, שיהא בית־טובים לעולים חדשים, אנשים מהוגנים מבני ארצם, שהיו באים עכשיו לרוב ומעט כספם עמם, ואין בדעתם לבנות לעצמם בתים, או לשכור להם דירות למושב. היתה גברת נתן מהלכת בחוצות ירושלים ובפרבריה ולא מצאה מקום נאה לחפצה מאותו בית גדול, מוקף גדרת־אבנים פרוצה, שחצרו משובצת חצי תריסר עצי זית גידמים, עץ חרוב תקוע בפינתה וצלו פרוש לרשות הרבים. בית זה טוב היה בעיניה מכל הבתים, שכן בית כדוגמת הבתים המפוארים שבברלין־שרלוטנבורג הן לא תמצא כאן לחפצה, ואם כך, למה לא תבחר בבית שטעם המזרח טעמו, ואף שהוא חסר כמה וכמה סידורים המנעימים בו ישיבתם של דייריו, יש בו כנגד זה מן הקסם הרומנטי של נוף ים־התיכון ואינו נתון בצפיפות כבתים שבשכונות היהודים החדשות. ומשנבחר הבית מכל הבתים, הותקן עד מהרה, ולא יצא חודש עד שנחנך כמלון־אורחים לאנשים מהוגנים מבין פליטי אותה ארץ מולדת שאכלה בניה החורגים והקיאתם.


בכל החדרים כולם ניתנו רהיטים קלים, מן המצויים בארץ זו לרוב, ארון ומיטה ושולחן המצופים בצבע לַכּה מבריק, שמשקלם מועט ומחירם מצער, ואילו חדר־האכילה, שהוטל עליו לשמש גם טרקלין, נשתנה מכל החדרים שינוי גדול. סברתה של גברת נתן היתה שאם בכל החדרים כולם נבצר ממנה להכניס היא מצוּוה על מסורת הבית שלא תיפסק. וכך נקבעו בחדר גדול זה, שחלונותיו מסורגים בשִׂבכת ברזל עבה, כל הרהיטים הכבדים והכלים העתיקים שהוצאו מתיבת העץ העצומה, שהובאה מן הבית על פני ימים. ושוב עמד בטבורו של החדר שולחן הסעודה הנרחב, החטוב בעץ כבד, שרגליו כרגלי חיה דורסת הרובצת בסוּבּכה, וסביב השולחן כיסאות רפודים, רמי־מסעד; ואל הקיר נשען מזנון־אבות המשובץ בחלונות זכוכית יקרה, שבעדה נראות מערכות כלי־כסף וקוּבּעות גביש ערוכות בסך. ועל לוח המזווה הכבד שוב עמד קנקן הזהב העתיק, שסמלים מסתוריים חרותים עליו, וכוסות ליין סדורות סביבו כמחכות למשתה פלאי העומד לבוא. בשתי פינות החדר עמדו זו לעומת זו שתי כורסות־עור כבדות ועמוקות־מסעד, שצבען אדום־כהה כצבעו של יין עתיק. ואל הקיר שבין שתי הכורסות עומד שעון התיבה הגבוה, שמטוטלתו נעה אילך ואילך בקול עמום וחגיגי, ובכל מחצית של שעה הוא מקיש צלצול אחד ובמלאות שעה גמורה הוא מונה את מניינה בקול מתכת מלא ועמוק כקולו של פעמון כבד־ענבל. ובמסגרות זהב כבדות תלויות על קיר תמונות הוריה של גברת נתן. אביה במגבעת קשה בראשו ושרשרת זהב עבת טבעות על חזהו מכאן, ואמה בכובע־ נוצות של בת־יענה ובצווארון מעשה רקמה ומלמלה, עד לפימה הכפולה – מכאן; הכול, הכול שב אל מעמדו, דבר דבר על מכונו, כמו מאז ומקדם, והד הימים הרחוקים והטובים עולה מכל רהיט, וגעגועים מתוקים לנים בחיטובי העץ היקרים וקמים לתחייה בקול השעון העמום ורנים עם פעימת לבו העמוק. וכאן, בפינות חדר זה, חש לו הזוג נתן מפלט בשעת הבדידות של נכר, כזוג ציפורים שלוחות מקן, מנסים להשיב הגלגל לאחור ומתרפקים על יום אתמול כי עבר...


אך אם לאדון נתן ניתן לחפש הדו של צליל רחוק שנגוז, לא ניתן הדבר לאשתו אלא מערב שבת לערב שבת, שכל טורחו של הבית רבץ עתה על כתפיה שהתחילו שוקעות; כל רגע הביא עמו דאגתו וכל שעה – חובותיה. בבוקר השגיחה על סידור החדרים וקניות הצרכים לבישול, ובשעת צהריים התקינה השולחן לסעודה; הבית מלא, תודות לאל עליון, ושעת־הארוחה קרבה. והנה גם האדון השופט סימון כבר מתדפק על דלת חדר־האכילה. מבוהלת מציצה גברת נתן מחלון המטבח, מברכת את הבא בברכת שלום רחבת־פנים ואומרת:


"אהה, האדון השופט היקר כבר בא והארוחה עודה בקדרות..."


אך האדון השופט סימון מרגיע בקול יציב וחזק:


"אין בכך כלום, הגברת נתן הכבודה, אין בכך כלום... הקדמתי היום משום־מה, ועד לשעת־הארוחה עוד לנו זמן רב..."


והוא מוציא שעון עבה מכיס חזייתו, מודדו במבט שקול, מרים עיניו ותולן בשעון־התיבה העושה תקתוקו במתינות, משווה בקפדנות את מחוגי השעון הקטן עם מחוגי השעון הגדול ופוסק:


"כן, עוד לנו זמן רב, גברת נתן הכבודה: עד לשעה הקבועה נותרו עוד בדיוק שני רגעים ומחצה, כן, עכשיו, אם נחזור על המשפט, ייוותרו עוד בדיוק ובבטחה – שני רגעים ומחצה..."


ב


האדון השופט סימון פונה כה וכה, מקיף בצעד מדוד את השולחן הערוך ומשהה מבטו פעם על פרצופי תמונות שעל הקיר ופעם על קנקן היין עתיק־הימים.


כתפיו של השופט סימון רחבות, אך קומתו שחויה מעט; פניו רחבים, חרושי קמטים, ההולכים ומתיישרים כלפי המצח הגבוה, שסופו קרחת מובהקת. שפם מכסיף עוטר את פניו, עז־שיער ואמיץ. חליפת־בגדים שחורה הוא לבוש, שיצאה מתחת למחטו של חייט ברלינאי מובהק, רב־מג במקצועו, והיא מוסיפה לו תואר של כבוד והדר. כך עושה השופט הקפותיו עד ששני צלצולים כבדים מוציאים אותו מהרהוריו. הוא מוציא את שעונו מכיסו ומעיף עליו עין חדה; פתאום הופכת לו השעה דחוקה, הוא פונה אל כיסאו שאצל השולחן ויושב עליו בדחילו.


עוד טרם נמוג בחדר־האכילה הד צלצולו של השעון, מתכנסים דיירי הבית המכובדים. גברת נתן היתה מבררת דייריה ברירה קפדנית. עכשיו, ששערי הארץ היו הומים מאורחים פורחים הבאים מכל קצות תבל ובייחוד מגרמניה עצמה – מי יערוב לה שהבאים לשבת בביתה הם אנשים מהוגנים ובני החברה הטובה? אמנם המלונים שבעיר אינם מקפידים, ואפילו הרשות עצמה אינה בודקת אם בהיתר באו הבאים ואם לאו; אך היא, גברת נתן, אינה יכולה להתיר לעצמה קלות ראש בעניין חמור כזה. אם אין השלטונות נוטלים דאגה זו על עצמם, עליה לבדוק שבעתיים מי ומי הבא בצל קורתה, מה טיבו ומה מגמתו ואם בית־טובים ביתו. אך, תודות לאל עליון, רובם של בני ביתה אנשים אחים הם, אם שהיו על פניו חטא־אבות קדום, שמחקו מלבו לפני שנים רבות וחשב שנשתכח מן העולם.


כשרואה אדון שולץ שהכיסא על־יד השופט ריק מיושב, הוא שואל את גברת סימון; אך בטרם בא על תשובתו נפתחת הדלת ובאה אישה על סף הזיקנה, גוצה ומצומקת, משקפיים תלויים על חזהּ בשרשרת; היא באה ומברכת את המסובים בחפזון־מה ומבקשת את מבטו של השופט בתחינה, אך הוא מביט בשעון הגדול, המורה שני רגעים אחר השעה השנייה, ואחר־כך מעביר את מבטו על פני אשתו בתמיהה אילמת; אשתו נבוכה, שומטת מבטה הנכנע ממבט בעלה ויושבת חרש על מקומה.


מיד באה גם העלמה הוכפלדר, אומרת שלום בקול רפה ורעוד ויושבת על מקומה. עלמה יחידה היא כאן בין אנשי המעמד של בית נתן. אף שכבר יצאה מכלל פרגית – לכלל אישה גמורה עדיין לא באה. היא אינה יפה, פניה מכוסים בהרות קיץ ועיניה דהות – אין בהן אש נעורים. יחידה היא בארץ הזאת, בלא מכר ומוֹדע, ובית נתן ביתה. לא אחת ביקשה גברת נתן לרמוז לה שכבר הגיעה השעה לחפש עבודה כלשהי, או שתלמד מלאכה המפרנסת את בעליה, אם עיסוק בציפורני ידיים ורגליים ואם סלסול שערות נשים, שכן צרורה לא יתמלא מחולייתו. אך העלמה מרגוט לא נרמזה והיא משיבה לה שלא מגוף הטענה. כל מצבה, היא מסבירה לגברת נתן, אינו אלא פרי תסביכים נפשיים וכולם מקורם בפחד הגדול שידעה בימי ילדותה. אילו השכילה להשתחרר מכך היתה חופשייה ומאושרת; אין היא רוצה לרפא גילוייה של מחלה אלא שורשה של מחלה... והיא מכלה כל כספה על רופאי־הנפש, שבתורתם כל תקוותה לרפאות ולישועה. אם תמצא הדרך אל נפשה, היא אומרת, אך הדרך בחיים תימצא לה, ואם נפשה שלה לא תהא פרושה לפניה כשׂמלה ותישאר סתומה כמקודם – חיים למה לה?...


היא באה ויושבת על מקומה ואומרת בקול מהסס, כאילו פתחה בנאום־בכורה ואימת הציבור עליה:


"הדוקטור הרמן ביקש להודיע שיאחר מעט בשל התעסקות בעניין האמצאה שלו – דבר שאינו סובל דיחוי, הוא מקווה לבוא במהרה, אך ביקש בינתיים שלא לחכות לו בארוחה."


עם בואה של הגברת נתן ניתן האות; בעקבותיה בא גם בעלה בפסיעה דקה; כולם יושבים אל השולחן ופותחים בסעודה.


ג


עוד לא גמרו המסובים את ההלל על מרק־האפונה המתובל בנתחי נקניק, שהיה בו מטַעם מולדת ודוקטור הרמן ביקש בצניעות על דל חדר־האכילה ובבואו הפטיר ברכה בשפה רפה, שלא להפריע למסובים, וישב על מקומו בזהירות, אצל כלי הסעודה המזומנים לו.


הוא אדם צנום, כתפיו כחושות מאוד אך ישרות, כאילו הוא אדם צנום, כאילו יצאו עתה ממעגילה. הוא לבוש בגדי ספורט, לא כבגדים המצויים אצל בני הארץ; בגדיו נשתיירו לו משירותו בצבא בעת מלחמת העולם, כרופא שעדיין לא סיים את תלמודו: מכנסי רכיבה נרחבים וחיתולי־רגליים אפורים ונעלי־אלפּים כבדות. הוא מגולח למשעי, אולם ניכר שלא היה מצוי אצל מלאכת־ספּרים והיה משייר אחר כל מעשה צלקות ומכות טריות לרוב.


דוקטור הרמן מזמן נתגנב בלבו ספק גדול באומנותו ובכושר יכולתו להביא רפאות לפצעי אנוש. מקטני־אמונה היה וסבר שידיעותיו של בשר־ודם במסתרי הטבע וברואיו עלובות מאוד, כדוגמת הבנתו של תינוק במנגנון בובה, שכל־אימת שמשכיבים אותה היא עוצמת עיניה. הוא היה מלעיג על המאורות הגדולים ברפואה של הדור החדש, והיה בז לסיפורי האגדות על נסים ונפלאות שחוללו בתורתם, ובלבו היה מחזיקם כמרַדפי פרסום, וקהל המאמינים נחשב לו כעדת חסידים שוטים המאמינים ברפואת־אליל. אך כל עוד נתמשכו החיים בשובה ונחת וכל סדריהם קבועים ככוכבים במסילתם, היה גם הוא עוסק ברפואה, שוקד על חידושיה ורואה חיים כרופא מכובד. רק לאחר ששולחה אש במשכנות־ישראל באשכנז, ונגזרו עליו גזרות שונות שלא לרפא חולים מבני הארץ, עלה הספק ואכל את שארית האמונה בתורתו; קם ועזב את הרפואה לחלוטין. ועוד נשתרשה בו הכפירה כשנאסר על עוון יהדותו, נכלא במחנה הסגר שאינו נאה אף לבהמות ועונה שם עינויי גוף בהשגחת רופאים מומחים ששברו את נפשו ורוחו. בנס ניצל מן הייסורים שבאו עליו והגיע לארץ בעירום וחוסר כול, גר במלון האורחים, הולך ערירי, שקוד על איזו מלאכה שסוד בה, ומצפה לבואן של אשתו ובתו מארץ הרשעים, שעמדו לחסל שם שארית רכושם, להציל יתר הפליטה ולהביא עמן מעט הכסף, כדי לבנות כאן ביתם מחדש. ברפואה שוב אין בדעתו לעסוק. כל חלומו – להתיישב על קרקע ולהוציא לחם מן הארץ. תעודה זו נאה בעיניו מכל התעודות. ובשעות בדידות רבה הוא מהרהר בלבו: אפשר לא נתרגשה כל אותה שואה על ראשו אלא כדי למצוא דרכו לארץ־האבות עתיקת הימים, לחרוש ולזרוע אדמתה ולהוציא מחֵיקה לחמו. פה, בבית נתן, ביקש שלא לקרוא לו בשם דוקטור הרמן, אלא כפשוטו – אדון הרמן. בני הבית היו נבוכים; אלמלא ידעו שהוא דוקטור – נוח להם; אך הרי שמעו אם לא ראו שזה תוארו, וכלום רשאים הם להשמיט התואר מעם שמו? ואף־על־פי־כן, כיוון שרצונו של אדם הוא כבודו, לא היו פונים אליו אלא בשם אדון הרמן; אולם שלא בנוכחותו לא פסקו לכנותו דוקטור הרמן, כבתחילה, שבידוע, תלמיד חכם שמחל על כבודו – אין כבודו מחול...


משישב דוקטור הרמן במקומו, רומזת גברת נתן לבעלה והוא קם בבהילות, ניגש לחלון־המטבח ומודיע למשרתת שתגיש ארוחתו של דוקטור הרמן. המסובים מנתקים את שיחתם ומפנים עצמם למאחר לבוא. כרגיל, פותח גם הפעם אדון שולץ בשיחה החדשה, שכל כוונתה לרומם רוחם של המסובים. הוא מברך את דוקטור הרמן ושואל בלב טוב:


"והניסיון, אדוני היקר, האם עלה יפה?"


דוקטור הרמן מעיף מבט חטוף לעבר העלמה מרגוט, המשפילה את עיניה במבוכה, כאשמה. גברת שולץ מניחה את כף ידה הלבנה והמטופחת על־ידו של בעלה, כמבקשת למונעו מלהביא את הדוקטור במבוכה. אך הדוקטור כבר התאושש ומשיב:


"בעבודות מסוג זה אין אתה יודע לעולם להיכן תגיע. רגע אתה חושב שהכול גלוי לפניך, ומשנהו – אכזבה ומפח־נפש."


כאן מתעורר השופט ושואל בקול שקול, כיושב בדוכן של בית־דין:


"יסלח־נא, לא הייתי מתיר לעצמי לשאול כלום, אך מכיוון שאדוני פתח בעניין, ארשה לי להציג לו שאלה פורמלית גרידה: בעצם איני יודע – אותה תגלית, שכבר שמעתי משיחים בה כאן רבות – בשטח הרפואה היא?"


"חס ושלום," מתרגש הדוקטור ומוחה – "חס ושלום! אם כי איני יודע אם מותר לקרוא לעבודתי בשם תגלית, על כל פנים הרי היא בהחלט בשטח של מדעי הרוח..."


העלמה מרגוט מתגברת על ביישנותה, כאילו היה מוטל עליה לקדש כאן תורתה ברבים, פונה לדוקטור בקול מגעגע ושואלת:


"והאם הסיק אדוני את כל המסקנות האחרונות מחקר־הנפש ונתן לבו לתסביכים, ששוב אין סוד כיום, כי בהם מקור כל הקשיים..."


אך בטרם הספיק הדוקטור לרדת לסוף שאלתה של העלמה, הוסיף אדון שולץ ושאל, בלא שיתחשב במבטה המתחנן של רעייתו:


"שאלה זו, עם כל הכבוד שאני רוחש לעלמה הוכפלדר, אינה מטרידה את מנוחתי; אך אני הייתי שואל, אדוני היקר, האם אמצאה זו תביא לנו רפאות לאלתר ושוב לא נהיה גולים בארץ זו אלא תושבים ונתערה כאן בנימוס, בכלכלה ובחמסין?"


הדוקטור הרמן חייך, כמו נזכר במעשה רחוק ומשונה, והשיב:


"רבותי היקרים, מכיוון שלא הגיעה עדיין השעה לפרסם את עבודתי ברבים, כי אין השיטה שאני חוקר אותה גלויה לפני די צורכה, איני יכול להשיב לכם במישרים ולומר אם תגליתי תביא לידי גאולה שלמה; ורק מעשה קטן אספר לכם, שאירע לי פעם בהיותי משמש רופא. פעם אחת נכנס אלי חולה, שוב איני זוכר כיום אם היה זה חולה מעיים או בעל מיחוש אחר. רשמתי לו מה שרשמתי; החולה הודה לי, בירכני לשלום ובכל טוב ופנה לעבר הדלת. כבר עמד אצל המזוזה, כשפנה אלי פתאום בחצי גופו ואמר:


"אבל, אדוני הדוקטור, כשאקח את הרפואה אהיה בריא?!" הופתעתי משאלת־פתאום זו והשבתי לו בנחת:


"אישי היקר, זאת לא אוכל לערוב לך. עשיתי כמיטב יכולתי; רשמתי לך תרופה שחשבתי אותה לנכונה במצב מחלתך, עד כמה שהיא גלויה לפני, ולפי מיטב ידיעתי במדע הרפואה כיום הזה – יותר אין לאל ידי לעשות..."


אך לשמע תשובתי נתלקחו כל עצמותיו של החולה. הוא מעך את פתק־הרפואה, השליכו על שולחני וקרא בתרעומת ובעלבון:


"אם אין הרופא יכול אפילו להבטיח לי רפואה שלימה – איני רוצה!..."


אדון נתן מניח את המזלג והסכין בשולי־הצלחת, ניתר ממקומו כקפיץ שהותר מתחו, ופורץ בצחוק גדול כרעם בגלגל, שאינו פוסק עד שגברת נתן נותנת בו עיניה. אף יתר המסובים מחייכים ואינם מגלים אם באו על תשובה ואם לא.


בינתיים השמיע השעון שלוש פעימות; השופט הוציא את שעון־הכיס ואחר־כך רמז רמיזה קלה לאשתו וקם ממושבו. בזה ניתן האות וגם יתר המסובים קמו ממקומותיהם. השופט ואשתו הודו ופרשו לחדרם, ואילו יתרם ישבו בכורסות־העור ועל הכיסאות שבצדי הקיר, עישנו סיגריות והפליגו בעסקי פוליטיקה. גברת נתן עזבה את החדר ופנתה למטבח ואדון נתן החל אוסף את הכלים והמפיות ועורמם לערימה אחת בשביל המשרתת; אחר־כך הוא נוטל מעל הקיר טס־כסף קטן עם מברשת דקה מצופה כסף אף היא, ואוסף את פתיתי־המאפה שנזרו על המפה. מלאכה זו יחידה היא, לדעת אשתו, שהוא מוכשר לה במעט או בהרבה; כי בשעת ארוחה הוא שותה בצמא את דבריהם של המסובים ותולה בהם עיניו הבלוטות, שאחת גבוהה מעט מחברתה וריסים עבותים ומכסיפים סוככים עליהן; אותה שעה הוא מסיח דעתו ממעמדו וחושב עצמו אורח בין אורחי המלון, כבשכבר הימים, ומרחף הרחק הרחק מאצל השולחן הערוך, עד שמבט אשתו מוציאו ממעמדו המדומה והוא משפיל עיניו בקדירה שלפניו – ככלי מלא בושה.


משניתן האות על־ידי השופט, קם אדון נתן והחל אוסף הכלים.