תיאופיל גוטיה (1872-1811), היה אחד הסופרים הצרפתיים הפוריים בכמה סוגים: בשירה, בסיפורת, בביקורת ספרותית ואמנותית, בתיאורי מסע, בחיבורי ליבריות לאופרה וטקסטים לבאלט. ראשיתו כלוחם לרומאנטיזים לצדו של ויקטור הוגו; לימים היה הוא שניסח את התביעה ``אמנות לשם אמנות`` ואף נעשה לאביהם הרוחני של משוררי ה``פארנאס``. בודלר העריץ את גוטיה עד כדי כך, שהקדיש לו את ``פרחי הרע`` שלו הקדשה מפליגה בהערצה: ``למשורר ללא פגם, לקוסם המושלם של הספרות הצרפתית``. בסיפוריו הפנטסטיים שבספר זה, הלך גוטיה בעקבות א.ח.א. הופמאן הגרמני. המעבר הגמיש, הפתוח לרווחה, מנפש לחומר ומחומר לנפש שבסיפורים אלה, והקיום הכפול של הדמויות בשני עולמות, שרק על אחד מהם חלים ``חוקי מציאות`` מקובלים, ``רציונאליים`` - הם מעבר ``על תנאי``, התיאורים המפורטים, המסוגננים, של צמחים ושל חפצים, במיוחד בסיפורים הארוכים יותר, הופכים גם את המציאות המקובלת לרוויית מתח של דמיון, ואילו את הפנטסטי משהה גוטיה ככל האפשר באמצעות יצירת אפשרויות של הסבר ``רציונאל``; חלום, דמיון, אשליה אופטית, הזיה, מיקרה, סמים, נקודת תצפית לא מהיימנה, מימוש של מצב מטאפורי וכיו``ב. ולפיכך, גם כאשר מוכרע שיווי המשקל והמציאות מתפצלת לניגלה ונסתר, קשה להשתחרר מן התנודה העמומה בין ההבנות השונות.