השירה היא השטח העליון, המשוכלל של כל צורות-ההויה, פרחם של כלל הדברים שבמציאות. כריח הוורד וכצבעו לעומת ארג היסודות, המהווים את הורד, כתואר היופי, אשר לא יועם, כהוד היופי לעומת רזי האנטומיה והחומר העכור, כן היא השירה לעומת המציאות. מה היו לנו הצדקה, האהבה, אהבת המולדת, הרעות: מה היה לנו מחזה העולם היפה הזה, בו נשכון: תנחומינו מעבר לקבר מזה מה היו, ומשאות נפשנו מעבר לקבר משם - מה אילמלא לא עלתה השירה להוריד לנו אור ואש מאותם מרחבי הנצח, אשר בהם לא ירהיב חוש החשבון עוז להמריא בכנפיו, כנפי הינשוף?