“כבר מהרגע הראשון שראתה את הארנב הלבן, שחלף-עבר בריצה ומלמל לעצמו "Oh dear! Oh dear! I shall be too late", עיניה של אליס נפתחו לרווחה, אפשר לומר שהאישונים התרחבו אל מול המראה הלא שגרתי של אותו ארנב השולף שעון מכיס האפודה שלו. ובעצם איך אפשר להישאר אדיש למראה שכזה? אז כמובן שאליס זינקה על רגליה, השאירה את אחותה מאחור והתחילה לרוץ אחריו עד שהגיעה למחילת הארנב המפורסמת שהיתה המעבר שלה מהמציאות השגרתית והמעט משעממת אל עולם הזוי וצבעוני, חסר כל הגיון, מקום בו האבסורד לוקח ובגדול וכל מה שחשבנו לנכון - פשוט לא, אז אל תצפו לנורמלי. האינטראקציה בין אליס לבין הדמויות המגוונות שהיא פוגשת מצחיקה ושנונה, מלאה בחן והומור. בהחלט אחד הספרים המשעשעים ביותר שקראתי.

את הספר קראתי בעברית לפני הרבה זמן, הפעם קראתי באנגלית וכדאי לציין שהחוויה הרבה יותר מהנה.
האנגלית הבריטית היפה, המילים ומשחקי המילים, שבלעדיהם הספר פשוט לא אותו הדבר, הם חלק בלתי נפרד מהקסם שלו ובעברית זה פשוט לא עובד.

אחד השירים היפים ביותר שנכתבו בהשראת הספר, או יותר נכון נכתבו בהשראת המערכת יחסים בין לואיס קרול לאליס, הוא Alice מאת Tom Waits, משורר ומוזיקאי גדול, ג'אזיסט ובלוזיסט מהשורה הראשונה. אבל כשאני חושב על אליס בארץ הפלאות, קודם כל ולפני הכל, אני חושב על הארנב הלבן - White Rabbit השיר, שכתבה הסולנית גרייס סליק מ-Jefferson Airplane, שהיה להמנון של התקופה הפסיכדלית בשנות ה-60 וה-70 באמריקה, הספר היה להשראה לאחת מסצנות המוסיקה הגדולות ביותר, בצדק.

אני לא רואה שום צורך לנתח את הספר ולהתחיל לחפש פילוסופיות ומשמעויות נסתרות, ובשביל מה? ובתקופה די חשוכה בה אני נמצא בחיי מדובר היה באסקפיזם מושלם שהעלה חיוך על הפנים וסיפק את הסחורה בצורה יוצאת דופן.
כל מה שנשאר זה להתמסר לעלילה ולחבק את השיגעון, לשכוח את המציאות וכל מה שמוכר, לעצום עיניים ולשכוח מהדרך או מהיעד כי הם לא באמת רלוונטיים ולרגע אחד להתעורר יחד עם אליס ושאר המשוגעים, כי הרי "We're all mad here", אל מציאות בלתי נשכחת שנקראת כמו חלום וטריפ פסיכדלי ארוך ומהנה.”