“שערי עזה, כגזרת גורל

באפריל 1956, נרצח רועי רוטנברג, שהיה מא"ז קיבוץ נחל עוז, בשדות קיבוצו. רוצחיו גררו אותו לרצועת עזה, והתעללו בגופתו. על קברו, נשא מושה דיין הספד אייקוני, המנסה לגלות את עינינו למציאות חיינו, אך יחד עם זאת הוא עורר מחלוקת, בקביעה שהעלה דיין, לנצח נגזר גורלנו להתמודד אם שנאת עזה כלפי ישראל.

ההספד פיוטי, מצמרר ומאייש, כנבואת זעם שבחלוף השנים לכאורה הצדיקה את עצמה:

"... קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים."

עזה, כגזרת גורל, מתכתבת עם גזרת גורל אחרת, זאת של שמשון, שבחייו אומנם נשא את שערי עזה על גבו כנקמה וכמטפורה למשימת חייו, אך סופו המר היה שמצא את מותו במקדש פלשתים בשעה שמוטט אותו על עצמו ועל שוכניו.

במקרה מצאתי ספר ישן, שנכתב בשנת ב- 1991, 4 שנים לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, עיורים בעזה, של שלומית הראבן, סופרת ומסאית נפלאה. הספר מכיל קובץ של מסות, חלקם נכתב ככתבות לעיתון ידיעות אחרונות, הגות מדינית ופוליטית שנעלמה מזמן ממחוזותינו.
שמו של הספר, עיוורים בעזה, הוא כשם אחת מהמסות של הספר, האומרת לנו בצורה דומה לדבריו של דיין, שאנו לוקים בעיוורון לגבי עזה, אך הניתוח של הראבן ומסקנותיה, שונים לחלוטין מאלה של דיין.

הראבן, מביטה על רצועת עזה מבפנים, משוחחת עם אנשים, כאלה שעדיין הסכימו לדבר, עם שוכני השכונה העמידה ברצועה, א- רימל, או גם עם שוכני מחנות הפליטים. המסה של הראבן נכתבה בשעה שאוכלוסייתה מנתה 650,000 תושבים, ובחוץ התרוצצו חיילי צהל בקסדות ובמגיני פנים, רודפים אחרי ילדים משליכי אבנים.
הראבן, מציבה שאלה, מהו העתיד של עזה, לאחר 20 שנים של טרטור יום יומי, מטומטם ומרושע?

האינתיפאדה, הראשונה הייתה מחאה נגד השלטון המנהיגות הערבית המסורתית, שלא השיגה דבר, וכמובן נגד השלטון הישראלי, שלא העניק תיקווה לתושבי הרצועה, טוענת הראבן.

בשיח שקיימה הראבן, עם מקומיים, הם אמרו לה בפרוש, שבעזה, כמו בישראל, יש מגוון רחב של דעות, מקיצוניים שלהם אין עניין בפשרה עם ישראל, ולעומתם היו שהאמנו שהפתרון האפשרי הוא שתי מדינות האחת יהודית, והשנייה פלסטינאית לצידה. הרכבת יצאה לדרך מבחינתם, הערבים בקשו זהות לאומית, טוענת הראבן.

איך אנחנו מגבים, לקרקע הגועשת, לתהליך שמתהווה מול עינינו? הראבן טוענת, שאנחנו נוהגים באטימות, כמו שלטון קולוניאלי טיפש, המוליך לתהליך עקוב מדם עבור כולנו. "הוא גם לא יישאר מוגבל במה שבינינו לבינם."

הראבן, אומנם לא היציעה פתרון, אך היא הצביע על הבעיה, העלולה להקצין ולהוביל לסכסוך אלים מאי פעם. בכך היא הציבה מול עיננו מראה אפקטיבית להבנת הבעיה שהכרחית בכדי לחשוב על דרך פעולה. דיין, לעומתה טען שהבעיה והפתרון הם אחד, כל עוד מדינת ישראל קיימת, גורלה יהיה להילחם לנצח. אך מה לעשות כשמנהלים מלחמות לנצח בחלקן נכשלים ומשלמים מחיר שמסכן את עצם קיום המדינה והחברה הישראלית?

אני בחרתי לסיים בסימן שאלה ולא בסימן קריאה, כפי שרבים מאתנו מנסחים את הבעיה והפתרון גם יחד.

הראבן, כותבת מבריק היא מנתחת כשלים נוספים, כמו את היחס הדו ערכי לבית המשפט העליון, בעצם העובדה שהוא חוליה חלשה שלנו, שכל צד לאידאולוגיה הישראלית רואה אותו באופן שונה, לכן הספר הזה ראוי שיעלה על שולחנם של מי שמבקש לקרוא טקסטים ישראלים עכשוויים ומכוננים.”