במשך 20 שנה, מאז היות הילד ישראל בן חמש, לא התראה איתו אביו, הסופר וחתן פרס נובל לספרות, יצחק בשביס-זינגר. כאשר חזרו השניים ונפגשו בניו-יורק, בשנת 1955, עמדו זה מול זה זרים ושונים. האב, יהודי גלותי, מיסטיקן המאמין בשדים, ברוחות ובהשגחה העליונה, והבן, חבר קיבוץ סוציאליסט ומטריאליסט, הבז לאמונותיו הטפלות של אביו. העימות ביניהם היה קשה ושניהם לא ידעו כיצד להתמודד עמו. רק בשנת 1956, לאחר הזעזועים שפקדו את בריה``מ, כאשר מצא ישראל זמיר את עצמו מול שוקת אידיאולוגית סדוקה החל לקרוא ביצירות אביו, נכבש להן והחליט לנסות לתרגמן לעברית. תוך תהליך התרגום, נוצר חיבור חדש בין האב ובנו. בספר ``אבי, יצחק בשביס-זינגר``, תיעוד מרגש של רגעי המשבר והקירבה, התייחסותו של הבן לחסרון האב שבחייו, ובעיקר - דמותו המורכבת והמרתקת של בשביס-זינגר - אוהב רגשן מסוגר לעצמו, קליט לניואנסים של צער, אנושי ואפוף חומרנות וחמדנות, ומעל לכל - סופר עסיסי ושופע. ישראל זמיר, עתונאי ותיק, מספר את סיפורו עם ועל אביו בשפה קולחת וברהיטות עלילית כובשת לב, הטווה תיעוד, עדות אישית וכשרון ספרותי למרקם ספרותי עוצר נשימה.