“הרבה זמן שלא קראתי ספר כזה. הסופר הצליח במומחיות להכניס אותי לראש של מספר אגואיסט, שקרן, נצלן ופחות או יותר בשפתו "מניאק שלא שווה יריקה".
איני בטוח איו מילה להשתמש כדי לתאר ספר זה. דל תתאים, אך צריך משהו קצת חזק יותר- דלוח, אולי גם נלוז.
מהטרדה מינית, לקללות, למחשבה שכל הנשים בעולם הן זונות והמחשבה שכל הגברים חמורים שהם מעליו, היה פה תיאור so called דיכאון של ילד קטן וכפוי טובה. מהאנשים שאתה פוגש ואתה חושב "אני יכול להכות אותו?".
זה לא היה דיכאון, זה היה מחשבה מתמשכת של מספר נרקסיסט שאי אפשר להתחבר אליו, ומעולם, מעולם לא רציתי שדמות שחושבת על התאבדות- תעשה את זה. קיוויתי לאורך כל הסיפור שלפחות קצת צדק יהיה, אבל בסוף הוא חי...
זו לא כתיבה בוסרית, זה גם לא כתיבה טובה, זו כתיבה חובבנית ואני מתבייש כקורא שספר כזה יצא לאור.
ספר מזעזע, מעין אבן דרך שחורה ומדממת לספרות הישראלית.
מומלץ ביותר לכל אדם שרוצה להוציא לעצמו את העיניים כדי שהוא לא יוכל לקרוא יותר.”

“עטיפת הספר מבטיחה, מושכת את העין, גורמת לך לקחת את הספר מהמדף, גם לאחר שנים אני עדיין זוכרת את העטיפה הזאת לטובה ואת האכזבה הקשה מהתוכן ואופן הכתיבה של הספר, כל כך יומיומי, כל כך טריוואלי ולא משכנע.
לא כל אחד יכול לכתוב, כישרון לא ניכר באופן הכתיבה של ספר זה.
כתיבה עיתונאית יותר הולמת את הבחור, שאז היה בתחילת דרכו כך נדמה לי, ספרים באורך מלא ולא מאמרים/ביקורות דורשים יותר מהדלות שנמצאת בספר זה.”