"במלחמת יום הכיפורים, אמ"ן, המופקד בין היתר על מתן התרעה למלחמה, כשל במשימתו העיקרית. הוא לא סיפק לקברניטים ולצה"ל את ההתרעה הדרושה וכתוצאה מכך נתפשו הצמרת הפוליטית-בטחונית וצה"ל בלתי מוכנים למלחמת אוקטובר 1973". כך קבעה ועדת אגרנט, ובעקבותיה הלכו רבים שחקרו את הנושא. הוועדה - טוענים אורי נאמן ודוד ארבל, מחברי שיגיון ללא כיפורים, שניהם בכירים לשעבר בקהילת המודיעין הישראלית - עשתה לעצמה מלאכה קלה. היא בדקה את התנהלות הדרג הצבאי בתקופה שקדמה למלחמה, אך חמקה מדיון בחלקו של הדרג המדיני-בטחוני, שהיה שותף מלא למודיעין המתריע והכתיב לצה"ל את נתוני הפתיחה הנחותים למלחמה. במשך השנים קראו בודדים תיגר על קביעות אלה, אך לא היה להם שומע. ארבל ונאמן שבים בספר זה אל התקופה המוסיפה להטריד מנוחתם של רבים. הם חקרו את הרקע למלחמת יום הכיפורים, ובעיקר את התנהלות הצמרת המדינית-בטחונית של אותה תקופה. הניתוח היסודי והמקורי שלהם מוביל למסקנה - המנוגדת לאמונה הרווחת - שהיא כלל לא הופתעה. ההנהגה המדינית הישראלית החליטה לא לגייס את המילואים ולהימנע ממכת מנע כתוצאה משיגיון אסטרטגי - ביטחון עצמי מופרז, ויומרה שגם בתנאי פתיחה כאלה יכה צה"ל את צבאות מצרים וסוריה מכה ניצחת, וכתוצאה מכך תוכל ישראל לקבוע את הגבולות הרצויים לה. תפישה זו היתה, כפי שהוכח בדיעבד, שיגיון שאין לו כיפורים. אורי נאמן