“לשוחרי שלום

מדי פעם אני נתקל בספר מעניין שעל פניו לא הייתי מתעניין בו כלל אלמלא היה כתוב וערוך בצורה מעוררת עניין ומקצועית. ספר זה " תותח כיס", הוא אחד כזה. מעולם לא הייתי מעלה על הדעת לרכוש ספר שעניינו כלי משחית. ויחד עם זאת, במקרים רבים, כאשר הייתי דן עם אנשים בעניינים של מלחמה ושלום שמתי לב שרבים מין הדיונים בעניין נותרים בעולם הערכים ולא בעולם המציאות. למשל, אם יש הסכמה כי ראוי לצמצם את ייצור הנשק, יש לקחת בחשבון כי מיליוני בני אדם מתפרנסים מכך.

כשהייתי צעיר דיברתי על דברים מעין אלו עם חבר ומשהצגתי לו את תפיסתי הכמו פציפיסטית, שאל אותי: "ומה יעשה האיש שנולד חסון וחזק וכישרונו הוא האיגרוף? – האם גם הוא צריך לעבוד במשרד ולהימנע מאלימות ולו בשביל הספורט או לכל הפחות כשומר סף באיזה מועדון?". העולם מורכב ויש בו אנשים שונים עם כישרונות שונים, וניסיון לצמצם את כולו כך שכולם יתיישרו עם הטוב והרע שלך הוא לא מציאותי. יש כאלו שעניינם ועולמם הוא כלי נשק. בכדי להבין זאת ראוי, ולו מפאת הסקרנות, להבין את הפרספקטיבה שלהם.

ובאמת, השלם גדול כאן מסך חלקיו. כי מעבר לדקדוק והפירוט לגבי התפתחות האקדח, שנוצר מתוך צורך להפוך את התותח לנייד ואישי, יש בספר עדות לעניין הגדול של הכותב בתחום. וכבר ראוי לציין כי בכל הזדמנות, למין ההתחלה, מציין בן אריה את כל האיסורים וסעיפי הזהירות שיש לנקוט בהיכנסנו לעולם זה. למשל, בפרק הנקרא "כיצד לא לרכוש אקדח" הוא פותח במשפט: "מי שאינו זקוק לאקדח אל ירכוש אותו!!!" (כך במקור). יחסו לאקדח, לאורך כל הספר הוא מתוך זהירות, כמעין "הרע במיעוטו", ובפרקים רבים הוא מתחקה אחר הרציונל בפיתוח של כלי זה או אחר מתוך נקודת מבט עניינית ופרקטית אך לא נטולת ביקורת.

בפרק 6 העוסק בתחמושת הוא מגולל סיפור מרתק על פיתוח של נשק מיוחד ששימש את האנגלים בתקופה הקולוניאליסטית נגד מה שהם כינו "צבעוניים" ובכך יצרו הפרדה בין נשק המותר לשימוש מול ילידים ובין נשק המותר בקרבות מול לבנים (שהיה קטלני פחות, ללא "כוח עצירה" על האדם לעברו הוא נורה). וכך, במלחמת הבורים שהתנהלה נגד לבנים, נאסר השימוש בכדורי מארק-4 הקטלניים. אך בריטניה, שלא הייתה חתומה על הסכם האג דאז, המשיכה להשתמש בכדור זה באסיה נגד הילידים.

פרק מעניין אחר הוא זה הקרוי "אקדחי גברות" ומתאר את תולדות פיתוח האקדח לנשים. לטענת בן אריה, תחילת השימוש באקדח מיוחד לנשים היה ב"מערב הפרוע" האמריקאי, על ידי נשים שעבדו בזנות ונזקקו להגנה. אקדח תופי של "סמית אנד ווסון" שהתקרא "ליידי סמית" והיה מצופה ניקל (וככזה היה קל משקל) שימש אז נשים רבות. הביקוש לאקדחים קטנים על ידי נשים עלה עם יציאתן לעבודה והזדקקותן להגנה, כך לטענתו, המבוססת על עלייה ברכישה של אקדחים קטנים בשנות העשרים של המאה העשרים, תקופה בה נשים באמריקה החלו לצאת לעבודה.

בן אריה מקדיש חלק נרחב לסכנת האונס. הוא אינו מציין את האקדח דווקא כפתרון אך הוא מתאר את האפשרויות השונות כגון המשרוקית, גז המדמיע או לימוד ההגנה העצמית אשר לא הוכיחו את עצמם כיעילים. הוא כותב: "הפשע השני בחומרתו, לאחר הרצח, הוא, ללא ספק, האונס. עם זאת, נוהגים בתי משפט להתייחס לתופעה זו שלא בחומרה הראויה." אין ספק שגם מי שמתנגד לנשיאת כל נשק, יש בטיעונים אלו חומר למחשבה. אלא שגם נשיאת נשק כרוכה בסכנה עבור המשתמש/ת, בעיקר ברגעי לחץ. וכמובן, רוב מעשי האונס נעשים על ידי אדם המוכר לנאנסת.

אנקדוטה מעניינת נוספת היא זו הקשורה לפיתוח אקדח מיוחד לרוכבי אופניים. בן אריה מציין כי בתקופה בה החליפו האופניים את הסוס, ולמעשה היוו תחליף ניידות למי שלא היה ברשותו הכסף לרכוש סוס, היו באירופה הטרום תעשייתית הרבה כלבים משוטטים שהיו נושכים את הרוכבים (אל אלו על הסוס כנראה לא העיזו להתקרב ואילו האופניים אינם מספיק מהירים או גבוהים). לצורך כך פותח אקדח קטן וקל שהתקרא "גאלנד וואלו אקדח-כלבים" – GALAND VELO-DOG REVOLVER, כאשר VELO הינם אופניים בצרפתית).

לספר מצורפות תמונות של סוגי אקדחים רבים, היסטוריים ועכשוויים (הספר נכתב בשנות השמונים), הסבר על המרכיבים השונים של האקדח והתחמושת וכן סטטיסטיקות של ייצור לפי מדינות, תיאור אקדחים שמשמשים אזרחים, צבאות, ארגוני טרור ועוד.

יש כמובן משהו מטריד בתפישה כי בעיות אנושיות רבות באו על פתרונן בצורת אקדח. ויחד עם זאת התחקות אחר היסטוריה של כל חפץ, יהיה טעון (תרתי משמע) ככל שיהיה, יש בו כדי להאיר צדדים שאנו לא מכירים או לא רוצים להכיר בעולם שלנו. גם למי שרוצה לחיות בעולם נטול נשק ראוי שיעיין בספר כגון זה ולא יפחד להתעמת עם שכמותו.”