בעלה של דרי, שמיל חפץ, הסתבך. הוא היה מנכ"ל חברת כוח אדם, שאותה הקים לאחר שהם חזרו ארצה והם חזרו מגרמניה רק אחרי שהוריו מתו ופינו לו את המקום. דרי שאלה את עצמה, בתור עורכת לשונית, איך בן‑אדם שהקים בעצמו חברה לעצמו, הופך להיות מנכ"ל. ברור שהוא המנהל, אבל מאיפה צץ המנהל הכללי? הרי לא היו תחתיו עוד מנהלים. במחשבה שנייה, "מנכ"ל" השמיע צליל של נעלי עור חדשות: קול חריקה חרישי ועשיר. מדי בוקר שמיל קם, קרא את העיתון ולאחר ששתה את הקפה והתה - ככה הוא היה רגיל, גם קפה וגם תה באותה הארוחה, לגימה אחת מפה ולגימה שנייה משם - יכול היה בשקט לפרוש לעיסוקיו.
הנישום שמיל חפץ גילגל מחזור כספים מפואר, אבל רק במס הכנסה ידעו מה הוא שווה באמת. דרי מעולם לא גילתה עניין במצבו הכלכלי. רב סרן במיל` שמיל חפץ לא נהג לשתף את הפקידות הפלוגתיות בתוכנית הקרב שלו ובשל אותן תכונות יסוד, לא שיתף את אשתו במה שקורה בחברת כוח האדם שלו. היא ידעה רק מה שהחברים סיפרו, ברוח קלה, בלילות הקיץ החמים כשהתארחו אצלם בגינה. הם אמרו ששמיל חפץ הוא לא מנהל כוח אדם, אלא מנהל אדם בכוח.
היה לה נוח לשבת בבית ולחיות את ילדותה השנייה יחד עם בַּת, בתם היחידה. וכיוון שהיא לקחה על עצמה את תפקיד הילדה, שמיל התנהג כאביה וסיפק את כל צרכיה ומזונותיה. יצא להילחם מוקדם בבוקר וחזר מאוחר בערב, על סף הלילה, שמט את תיקו על ספת העור השחורה בסלון, ספה שדרי תיעבה, הוריד את הז`קט וזרק אותו על המתלה, פוגע בול בתשעים אחוז מהפעמים, ואז מתמוטט על הכורסה הפרטית שלו. בדרך כלל כבר לא היה רעב לארוחה ממש, והוא אהב שדרי הגישה לו פיצוחים ופירות. בייחוד אהב פיסטוקים וגרעיני חמנייה, וכשהמלח ייבש את גרונו ואת חלל פיו קינח בתפוזים, באגסים או בבננות. וקפה ותה. יחד. עם כדור אחד של סוכרזית וכפית אחת של סוכר בכל כוס.
לא היה קשה לטפל בשמיל חפץ. להיפך, זה הוא שלקח על עצמו את כל הטיפול בדרי. הוא הלך לבנקים לשלם חשבונות או לסופרמרקט, לערוך את הקנייה השבועית המרוכזת. כל מה שהוטל על דרי היה לנסוע לרופא הילדים עם הקטנה וכשזו גדלה, לעמוד מול הגננת, המורות והמנהלת של בית‑הספר היסודי, ועכשיו - של בית‑הספר התיכון על שם לאה גולדווטר ברעננה. גם המטלות האלה היו מועטות לאור העובדה שבַּת היתה, בסך הכול, ילדה בריאה ותלמידה טובה, ולא דרשה מאמץ מיוחד. גם היא זיהתה, בקולטנים שלה, שעליה להיות אחראית לעצמה וככל שגדלה - גם לאמה.
דרי היתה קמה בבוקר ומתאפרת בסדר קבוע: עוברת את הצנצנות, המברשות, הצלליות, האייליינר והמסקרה בסדר נוקשה משמאל לימין על שולחן הטואלט שלה, ואחר‑כך היתה יורדת קומה אחת, אל חדר העבודה שלה. מי שהיה בא לבקרה לא היה מבחין כלל שהיא מטפחת את עצמה. כל זה קרה בבקרים שהיא קמה בהם. ימים ושבועות עברו על דרי במיטה, בדיכאון נמוך, לא מוחץ, או בקריאה. בימים כאלה השתדלה לצאת מהמיטה לקראת שובה של בַּת מבית‑הספר ועל אף שנראתה פרועה ולא מאופרת, היא השתדלה לחייך ולהקשיב.
כך יצא אפוא שאי‑ההתעניינות של דרי חפץ בעסקיו של בעלה התאימה לשני הצדדים. מצד אחד היא לא התעניינה בכסף ומצד שני, שמיל דאג שהיא אף פעם לא תדע מהו המצב לאשורו. ערפל תמיד עמד בין דרי לבין חשבון הבנק שלה. אוברדראפט היה מושג ערטילאי עבורה. שמיל פתח חשבון בנק מיוחד על שמה והקפיד להזרים אליו כספים לצורכי המשפחה. הוא קנה לה מכונית קטנה, כי ממילא היא לא הרבתה לצאת מהבית. רוב הזמן קישטה הפיאט שלה את החנייה ורק מאוחר בלילה הגיע הריינג` רובר הכחול‑מתכתי שלו וחסם אותה.
וזה לא שהיא מעולם לא ביקרה בחברת כוח האדם שלו, שהיתה ממוקמת בלב הקשה של תל‑אביב. וזה לא שהיא לא ראתה את הדמויות הבולטות בחברה. לדרי היה כשרון עריכה ודי היה לה במבט מהיר כדי לקבוע מי דמות ראשית, מי דמות משנה ומי רק סטטיסטית בסגל הקבוע של החברה. היא זיהתה מיד את פנינה, אשה מטופחת, מוזרקת ומנותחת, שהגיעה לעבודה על תכשיטיה ועל חצאית מבד נמתח, צמודה לישבן שהיה בוגר מכוני כושר, בולט ונוקשה לגילה. מיד היה ברור לדרי שהברבי הזאת לא תחייג עבור הבוס עם ציפורניה הארוכות, האדומות כדם קרוש, אלא תקיש על הלחצנים בעיפרון. בעומדה מול פנינה השפילה דרי את מבטה אל אצבעות ידיה, שלא רק שהיו נטולות טבעות, אלא נשאו חותם בוצי מתחת לציפורניה, עדות לעבודתה היומיומית בגינה. היא היתה גאה בציפורניים השחורות שלה, שהיו הוכחה לקיומה בעולם הזה, הוכחה שהיא לא רק דמות בעולם הדמויות הספרותיות, הפיקטיביות, שבראו למענה כמה סופרים מוכשרים. ולא שבעלה עשוי להתאהב. הוא לכל היותר יכול היה לזהות את הלחץ הקל בחלציו, שעה שאשה בתסרוקת מדרגות, בחצאית אדומה צמודה ובחולצת כפתורים בצבע לבן מלוכלך, נכנסת למשרדו לחפש עבודה.
אבל דרי חפץ הבחינה גם בגילי בן‑יאיר, צעירה ששדיה הגיעו לכל מקום שתי דקות לפניה, שערה המתולתל מקפץ על גבה עם כל צעד שחתרה בתוך מכנסי הג`ינס ההדוקים, תנועה שהתווסף לה גם קול חיכוך רך של שפשוף הבד בין הירכיים. מהדרך שבה הגישה לשמיל את הקפה שלו לשולחנו איבחנה דרי שגילי בן‑יאיר היא גירסה מעט יותר בוגרת לפקידה הפלוגתית, זו שמזיינים אותה בלי לקבוע איתה ושומרים בעזרתה על רוח הרפתקנות גברית. דרי הכירה גם את שני שותפיו של שמיל ואף‑על‑פי שהם לא שירתו איתו באותה היחידה, נדמה היה שהפאזל החברתי במשרד מתנהל במתכונת של אחווה צבאית. שלושתם ניהלו ישיבות מנהלים בלתי פורמליות, הז`קטים זרוקים על משענות הכורסאות, מגלגלים מספרים ורעיונות מעל סיגריות וקפה בוץ. צחוקים פרועים הוחלפו על‑פי קודים קצרים. אם בַּת היתה בן, היא כבר היתה יושבת כאן ולומדת את המלאכה, כולל הבדיחות הגסות.
לפי כמות המחשבים, כורסאות העור, המגירות הניידות, השולחנות המשרדיים, תיקי הג`יימס בונד המדוגמים, הטלפונים והפלאפונים, אפשר היה להסיק שהחברה גדלה והתרחבה בתשע שנות קיומה.
בשנים הראשונות דרי דווקא התאמצה להתעניין בעסק. אבל בעצם היא חיה בספֵירות של גיבוריה הספרותיים, ביצירות המופת שקראה, בעולמות הבדויים שאליהם הציצה ובתובנות המופלאות שרכשה דרכם. וכיוון שלמדה לקרוא דמויות אנושיות לא היה עליה להיות בלשית או פקידת שומה כדי להבחין שבעלה, הנישום שמיל חפץ, מתקשה לנשום כיוון שהסתבך בענייני כספים. אספקת המזון וצורכי הבית המשיכו להגיע כסדרם אל הווילה שברחוב חטיבת גולני. ובכל פעם שבת רצתה מזומן היא קפצה למשרד של אביה, קיבלה תחמושת ויצאה לקניות בשינקין. אבל היו סימנים. הם דמו לסדקים קלים בקיר, בחלק הגבוה, הסמוך לתקרה, כאלה שנגרמים מהתכווצות והתרחבות של החומרים. סדקים בלתי נראים, שבתחילה הם כה דקים ושטחיים כאילו הם רק בעיה של צבע. רק מאוחר יותר, כשהטיח מתפורר והתקרה למעלה מתנדנדת, אומרים שהכתובת היתה על הקיר.
דרי השקיעה את עצמה במלאכת השתילה וניכוש העשבים השוטים בגינה. היא אהבה לשבת כפופה, סיגריה בפיה, ידיה תחובות באדמה הרטובה. לרוב זה השתלב היטב, אבל מדי פעם חדר עשן הסיגריה לעינה וצרב, והיה צורך בשתי אצבעות כדי ללחוץ על העין מבחוץ, לעזור לה להירגע, אבל אל היד דבקו כבר פירורי אדמה פריכים ולחים ואילו היתה קמה כדי לשטוף אותה בברז המטבח היה עליה להתוות שביל בוצי לאורך הסלון.
אותו יום, כשהשתקעה כולה בפרחי הגרניום, שהאדום שלהם להט לה בעיניים כמו בד אדום לשור, חשה דקירה חדה בגבה. ההרגשה דמתה לאִבחת חרב. היא נדהמה מעוצמת הכאב, אבל במקום להתחבר אליו התעסקה בשאלה האם "אִבחה" זה הקול של החרב, או שזוהי התנופה של החרב בגב שלה, בדיוק מאחורי הלב. המחשבות האלה נשרו עד מהרה מפני שהכאב השתלט גם עליהן. היא ניסתה להתיישר ומשלא עלה הדבר בידה, זחלה לכיוון הבית.
עכשיו ניגבה בידיה ובברכיה את השביל הבוצי שהתוותה במו רגליה. זה היה מייאש, בייחוד מפני שידעה שעכשיו תעביר את כל הלכלוך לספה. אבל הכאב היה כל‑כך חד וחזק, אִבחה שכזו, עד שהיא לא יכלה להשקיע עוד שום צער בנזק שהיא עתידה לייצר ובמאמץ שיהיה עליה להשקיע לאחר מכן בניקיון. בכוחותיה האחרונים נשכבה על הספה בסלון.
אף אחד לא היה בבית.
הטלפון היה מרוחק ממנה.
היא לא יכלה לצלצל וגם לא היה לה למי בשעה זו של הבוקר.
דרי בת שלושים ושמונה. זה בדיוק הגיל שבו חטף אביה את התקף הכאבים האחרון שלו, שפגע ישר בלב ומת. סרטן ארור וערמומי. התגנב פנימה בלי כאבים ורכש זכויות של דייר מוגן. אחר‑כך חטף אביה התקפי כאבים. "חטף" זו המלה המתאימה והבוטה ביותר כדי לתאר את הפעולה הזו. או שלא. אולי חוטפים משהו מהמקרר כשרעבים. חוטפים מתוך יצר, מתוך רעב גדול, מתוך תאווה ממש. לבסוף השתלט הכאב על כל גופו ופקד עליו לצאת. ואביה היה הגבר היחיד שאהבה מעודה.
גם הוא היה אז על הספה בבית, וגם הוא היה אז לבד, וגם לו לא היתה כל דרך להגיע אל מכשיר הטלפון. דרי הזדעזעה. היא הטעינה בסמליות כל פעולה מציאותית פשוטה והיא ידעה שממש ברגע זה קיבלה קריאת אזהרה. הגוף שלה מתמרד, מוחה, מושך את תשומת לִבּה. לא סתם מושך תשומת לב, אלא מושך את הלב כולו. אם היא לא תעשה משהו בנדון היא תחטוף. זאת השנה. כשאביה היה בגילה הוא כבר לא היה. הכימותרפיה החלישה את יכולת העמידה שלו, ולִבּו שבק. גם הוא התכחש ללב שלו, זה ברור. הרי אבא אהב את דרי יותר מכפי שאב אמור לאהוב את בתו. באופן ברור וגלוי הוא העדיף אותה על פני אשתו ומסר את הלב שלו לידי בתו היחידה, ילדת הפלא שלו. אלא שאמה עדיין לא היתה מוכנה לוותר לה. רק אחרי שאביה נקבר דרי קיבלה אותו ממש.
דרי שכבה כך שעות ארוכות, מנסה לנשום ולהרגיע את גופה. אולי השינה חטפה אותה. היא חלמה על אביה, או שלא חלמה אבל היתה איתו. היא לא ידעה להסביר את הפגישות המיוחדות שהיו לה עם אביה, אבל נדירות ככל שהיו, הן העניקו לה סם חיים. החרב נחלצה בהדרגה מגבה ואיפשרה לה להתרווח. סוף סוף אפשר היה לנשום.
תחילה קמה בפחד, אחר‑כך צעדה שניים‑שלושה צעדים כשהיא נשענת על מסעד הספה. זה עבר. עבר לגמרי. לא היה לה אמון בגופה, אבל היא ראתה שהכאב לא שב ותוקף. לאט לאט הרשתה לעצמה יותר ויותר. כלומר הליכות במישור של הבית, בלי מדרגות. מטבח‑ספה‑מטבח. לשירותים ובחזרה למנוחה על הספה.
הבית נשאר מלוכלך. הילדה חזרה מבית‑הספר, נשקה לה והתעופפה מבלי להבחין בדבר. לכלוך או אי‑סדר לא היו דברים שמשכו את תשומת לבה של בת.
דרי חזרה אל פינת העבודה שלה בתוך עיגול האור של המנורה, על השולחן הקטן שבקצה הסלון. לכאורה החיים שבו למסלולם, אבל הכאב החד והאזהרה שמאחוריו חצו את חייה ללפני ואחרי. דרי קלטה שמשהו סמוי הולך להתפרץ.
כעבור שלושה ימים הגיע שמיל מאוחר בערב, הוא נראה מבוסם ואפוף, כאילו ישב עם חברים ושתה בירות בלי הכרה, ואמר לדרי:
"העורך‑דין שלי אומר שרק את יכולה לעזור לי."
שמיל חפץ לא ידע לבקש עזרה בדרך מעוררת אהדה.
"מה אתה צריך?" דרי הרימה את עיניה מן הספר, מתנתקת באי‑רצון מ"הגלים" של וירג`יניה וולף באנגלית.
"גירושים פיקטיביים."
"גירושים מה?"
"מה שאת שומעת. פיקטיביים, פיקטיביים. אני צריך להבריח אלייך את כל הנכסים שלי, אחרת הנושים שלי יעקלו אותם ואז נישאר בלי דירה, בלי מכוניות, בלי כל הציוד המשרדי של החברה."
"הנכסים שלך?" היא חזרה אחריו.
"שלנו," הוא תיקן במאמץ.
"ואז?" היא סגרה את הספר והתיישבה.
"אם זה יהיה רשום על שמך ואנחנו ניחשב גרושים, החברה תינצל והמשפחה תינצל."
"ואתה?" היא כבר החלה לסלסל בתלתל שלה ולהכניס את עצמה למצב היפנוטי.
"גם אני," הוא אמר, מטפל לכאורה בחוט שנפרם מהכורסה.
"גם אני מה?" היא הבינה ולא הבינה ורצתה לשמוע דברים מפורשים.
"גם אני. גם אני אנצל."
"בסדר, מה צריך לעשות?" היא רק נשמעה מעשית. בתוכה ריחפה.
"לא מבין בזה. העורך‑דין שלי יודע וזה מספיק לי." אמר שמיל והלך לכיוון המטבח לחפש משהו לשתות. הגרון התייבש לו.
"מתי?" קראה דרי אחריו.
"מחר בעשר."
"אה, כבר קבעת הכול? היה ברור לך שאני אסכים." היא הסתכלה אליו מלמטה למעלה, היא על הספה והוא רוכן מעליה, כוס ענקית בידו.
"היה ברור שאין ברירה," הוא בלע כמות גדולה של מיץ והשתנק.
דרי חיכתה לאיזו הצהרת רגשות שתעמוד בניגוד לצעד הפורמלי‑משפטי שהם עומדים לבצע מחר. אבל כל הצהרה לא באה. מהמלה "פיקטיביים" דרי הבינה, שאין לשמיל שום תוכניות ממשיות לשנות את הסטטוס המשפחתי שלו. כל העניין מתבצע כמרמה כלכלית במסגרת החוק. דרי השתרעה שוב על הספה ושמיל התמתח מעליה והזדקף, ראשו גבוה גבוה, מתרחק כמו בלון שניתק מתוך ידו של ילד ועף לשמים.
דרי שכבה על הספה בסלון עוד שעה ארוכה. היא שכבה על הספה זמן ארוך מספיק כדי להניח ששמיל נרדם על המיטה הזוגית שלהם. בחודשים האחרונים כל אחד מהם מתגנב למיטה רק על סמך ההנחה שהצד השני כבר ישן. ככה הם נמנעים מהצורך לכלוא את הנשימה, לשכב בשקט בלי לזוז עד שהצד השני מאבד כוחות ומוותר על האפשרות למילוי צרכיו המיניים.
גם הלילה דרי חיכתה לשמוע את הנחירות שלו, אבל שמיל לא נרדם. הוא היה כל‑כך מתוח. בפעם הראשונה בחייו הוא היה תלוי בדרי. בפעם הראשונה בחיי הנישואים שלהם הוא נאלץ לשתף אותה בבעיותיו ולבקש את עזרתה. הוא לא יוכל עוד להעמיד פנים שהוא הגבר הצייד שמביא אוכל למשפחה. מי טרזן יוּ ג`יין. עכשיו היא תבוז לו והוא יישאר ממש כמו חוף. נטוש ובלי כוחות.
כשהיא עלתה לקומה השנייה הוא כלא את נשימתו. וחיכה. זה לקח לה המון זמן. היא התפשטה בחושך בשקט ולבסוף נכנסה למיטה כמו נוצה שנפלטה מכרית. נוצה לבנה, קלה, מעופפת, חסרת משקל. התמקמה לאט ובשקט במיטה, כמעט כמו רוח רפאים שלא מותירה סימנים על המצעים. אחרי שנשכבה החלה מקפלת עצמה לתנוחת העובר שלה, שרק בה תוכל להצטנף ולהירדם. גם לה יהיה קשה להירדם הלילה.
שמיל היה ער אל מול גבה. יותר מפעם אחת הושיט יד לגעת, לבקש, להתחנן למעט חום. יותר מפעם אחת השיב את ידו אל כנה. הוא נשאר ער כל הלילה, נידון למוות שמחכה בחרדה לבוקר האחרון של חייו.
לפנות בוקר בכל זאת נרדם. שניהם ישנו עד מאוחר, כמו זוג אוהבים בשבת, וקמו בבת‑אחת, הזדקפו לישיבה, הביטו יחד בשעוני היד שלהם וגילו שהשעה רבע לעשר. הם זינקו מהמיטה ציחצחו שיניים, התקלחו בחופזה, התלבשו, נתקלו זה בזו, ובשעה עשר וחמישה התיישבו במכונית שלו. בלי קפה, בלי איפור. אבל לא אשה כדרי תגיע לרגע הזה מוזנחת וחיוורת: היא תגאל את בעלה כשהיא במיטבה. דרי שלפה מהתיק שלה קוסמטיקה לשעת חירום והתאפרה באדומים. עשרים, אולי שלושים רמזורים עצרו אותם בדרך והיא היתה זקוקה לכל אחד מהם כדי להתאפר כמו שאהבה. בשעה עשר שלושים וחמש הם התיישבו מול עורך‑הדין של שמיל. כעבור חמש דקות הביאה מישהי קפה. לדרי בלי סוכר. לשמיל עם אחד סוכר ואחד סוכרזית. לעורך‑הדין בלי חלב.
"הכול מוכן כאן. תקראו. תשאלו שאלות. אם אין שאלות תחתמו ותירגעו," אמר עורך‑הדין והגיש להם דפים מודפסים בשני עותקים. דרי התבוננה בפניו והבחינה, שתפרחות סומק של נערה בת שש‑עשרה ביצבצו באתרים שונים על פניו הקטנים. אולי הוא אלרגי למשהו, חשבה והחלה לשתות את הקפה לאט, כמו שהיא רגילה בכל בוקר. רק שהפעם היתה התפאורה שונה ולא העניקה לה את השלווה שהיא זקוקה לה כדי להתחיל את היום. היא בהתה בדפים, עד שהבחינה שהאיש היושב מולה עושה לה סימנים שפירושם, כך פיענחה באיטיות, תתחילי לקרוא.
דרי הניחה את הקפה מידה.
בחוזה היה כתוב שהרכוש ביניהם יתחלק באופן הבא: בית המגורים המשותף יירשם על שמה. לעומת זאת, על שם שמיל יירשם צי הרכב של החברה ועובדיה, המיטלטלין המצויים במשרד וגם הדירה בת החדר וחצי.
"יש לנו דירה בת חדר וחצי?" היא הרימה את העיניים מהדפים.
"כן. היא היתה של הורי. ירושה," שמיל ענה, "אבל עכשיו כדאי שאעבור אליה, בגלל שאם יראו אותי ברעננה יבינו שמדובר בגירושים פיקטיביים."
"אפילו לא ידעתי על קיומה..." דרי הרגישה נבגדת.
"זה מה שנקרא איזון משאבים," אמר עורך‑הדין ונראה מרוצה מעצמו. הכול היה מכומת. ההסכם הראה כמה שווה כל פריט וכיצד חלוקה זו מאזנת את הרכוש המשותף בין בני‑הזוג.
"אני אבוא בסופי שבוע," אמר שמיל. "זה הגיוני שאבא יבוא לראות את בתו בסופי שבוע. נוכל לשבת לאכול בשישי בערב, כמו משפחה."
דרי שתקה.
"אני אשב עם בת ואעזור לה בשיעורים. בשבת נטייל. ביום ראשון אני אחזור לתל‑אביב, לדירה הקטנה שבשדרות סמאטס."
"סמאטס?"
"כן, סמאטס. לא שמעת עליו?"
"לא."
"בטח הוא היה אחד מגדולי היישוב."
"ותמשיך לעבוד בחברה שלך?"
"כן. ננסה להציל את המצב. אני יודע בדיוק איך לעשות את זה, רק שאני לא יכול לעבוד כשכל מיני חארות יושבים לי על הזנב."
שוב הוא להטוטן שמְגַ`נְגֵל בלהט עשרה כדורים בבת‑אחת, דרי חשבה. אנחנו יושבים כאן מפני שלפחות כדור אחד נשמט, אבל הוא עדיין בפוזת הווירטואוז. הבוקר היה קר והיא חיממה את כפות ידיה הקרות סביב כוס הקפה.
"יש לך שאלות?" פנה אליה עורך‑הדין. בגלל הבהייה הבלתי ממוקדת שלה במרכז הפרצוף שלו הוא נמלא מבוכה ותפרחות טריות של סומק עז צצו על צווארו.
"דרי, יש לך שאלות?" שמיל האיץ בה.
"לא," היא בשלה. מלטפת את כוס הקפה. עוטפת אותה בכפות ידיה ומרחיקה אותן, עוטפת ומרחיקה. ולפעמים עוטפת מלמעלה כדי לאסוף את כל האדים החמים.
"לך, שמיל?" שאל עורך‑דין סומק.
"אתה יודע שאני סומך עליך," שמיל התאמץ לחייך.
"אני שמח, כי גם אני חושב שההסכם הזה סגור מכל הכיוונים. סגור הרמטית. אמין. מעל לכל ספק סביר. תחתמו וסעו לשלום. המפתחות בפנים, זוג צעיר."
הם חתמו. שמיל לא הִרבה לדבר. דרי שמרה על זכות השתיקה שלה מלכתחילה. עורך‑הדין לא הצליח לפתח שיחה מול החומה שבני‑הזוג חפץ הרימו ולכן ביקש סליחה ויצא מהחדר. לא נותר להם אלא להבין שכל העניין הסתיים, ולקום. דרי עוד רצתה לחמם את הידיים על מדורת הקפה הקטנה. היא ישבה ובהתה. מהחלון ראתה בניין ענק ועליו השלט "שירותי בריאות כללית". עוד גגות ואנטנות היו פזורים סביב. היא היתה ממשיכה לבהות כך עוד הרבה זמן, כמו שקורה בכל פעם שעליה לקבל החלטה מכריעה, אבל אז נדמה היה לה שהיא שומעת את שמיל אומר בעדינות לא אופיינית שתקום. צריכים את החדר. בטח תיכף תתחיל כאן עוד פגישה. דנציגר הוא עורך‑דין עסוק.
"דנציגר?" היא שאלה פתאום.
"כן, דנציגר. מה כל‑כך מדהים בדנציגר או בסמאטס? למה מכל מה שקורה פה את מתעכבת על השמות? זה באמת מה שאת רוצה לדעת?" שאל שמיל בקוצר‑רוח. הוא לא הבין שזו היתה דרכה לא להרגיש. דרי לקחה כדורים נגד רגשות ועכשיו היא מבינה רק שמות.
דרי קמה על רגליה, אבל לא זזה. כאילו נשרו לה הרגליים מהגוף. שמיל תפס בזרועה והוליך אותה. בסוף מסלול אינסופי היא חשה ברוח קרה על הפנים. הם היו בחוץ. דרי התעוררה ושאלה:
"אני עוד חפץ?"
"מה?" שמיל זרק לעברה. הם חצו את הכביש והוא לא שמע את השאלה.
"אני עוד חפץ?"
"מה זאת אומרת?" שמיל כמעט התעצבן. היא שוב מתחילה עם כל העניין הפמיניסטי שלה?!
"אני נשארת עם המשפחה שלך?" דרי ניסחה את עצמה במלים נרדפות.
אבל זה היה רחוב של מכוניות מסחריות והרבה משאיות ושמיל לא שמע. חציית הכביש הסואן הזה, שאין בו אף מעבר מוסדר היתה משימה קרבית. הוא הוביל אותה בזרועה, כמו לא סומך עליה שתצלח את הדרך.
"רוצה קפה נורמלי?"
"כן," היא ענתה והם נכנסו לבר קפה, התיישבו על הכיסאות המוגבהים שהותירו את דרי עומדת, משעינה את ישבנה לאחור.
"הפוך רגיל עם הרבה קצף," היא ביקשה.
"אספרסו קצר," שמיל הזמין. "ותה."
מזל שהם היו עם הפנים למלצר ולא זה מול זה. שניהם לא ידעו מה צריך לקרות עכשיו. שמיל שיחק עם הכפית ותופף על הדלפק. מכל רעשי הרחוב, רק התיפוף חסר הקצב הזה עיצבן את דרי והפריע לה לבהות. הם שתו בשתיקה, שמיל שילם והם יצאו לעבר המכונית.
דרי לא שמה לב איך נגמרה פתאום הדרך. היא בהתה עמוק כל‑כך עד שלפתע מצאה את עצמה ברחוב ההולנדי שלהם ומיד בחנייה שבחזית ביתם. הילדה בבית‑הספר. איזה מזל. הם פסעו לעבר הדלת לאט מאוד, בקצב של סרט שוודי. שמיל עלה לחדר השינה והתחיל להעיף בגדים מהארון למיטה. הוא צעק מלמעלה:
"דרי, את יודעת איפה יש בבית הזה מזוודה?"
רק דרי ידעה איפה מאוחסנים דברים שאינם בשימוש יומיומי. היא משכה סולם מארון השירות, הציבה אותו ביעילות לא אופיינית מול הבוידעם שמעל השירותים והורידה שתי מזוודות ענק - מרובעת ומלבנית. אחר‑כך החזירה את הסולם למקומו וטיפסה במדרגות, מזוודה בכל יד.
שמיל אותת תודה בעיניו.
הם היו מנומסים נורא זה לזה.
פתאום הוא שם לב שהעפעפיים שלה ענקיים. שכשהיא מורידה אותם על העיניים הם ממש כמו מכסים של פנסי רכב. היא השפילה את ריסיה, הרימה אותם לאט לאט ואמרה:
"אז מה?"
"מה אז מה? הכול רגיל. אני קופץ למשרד לקחת את המפתח לדירה הקטנה בתל‑אביב."
"שבשדרות סמאטס?"
"כן, כן. סמאטס. כשיהיה לי טלפון אני אצלצל לתת לך את המספר."
"מה עם בת?"
"מה `מה עם בת?` שום דבר לא קרה, נכון?"
"אז לא לספר לה על החובות?"
"אני אדבר איתה. לא יקרה שום דבר אם היא תשמע שלאבא שלה יש קשיים. גם אני רק בן‑אדם, לא?"
"כן", דרי ענתה.
"אני אבוא ביום שישי, בסדר?"
דרי עיפעפה פעמיים. לא היה לה כוח לדבר. שמיל יצא. היא שמעה את דלת המכונית נפתחת. היא ידעה שהוא מעיף את צרור המפתחות שלו באוויר ושהמפתח של הג`יפ נוחת לו בדיוק בין האצבע המורה לאגודל. כעבור דקה שמעה את צליל ההתנעה. את החלקת הגלגלים על חצץ משטח החנייה ואת הרעש הזה הולך ונחלש, הולך ונעלם. הדבר היחידי שעלה בכוחה לעשות היה לטפס בחזרה לחדר השינה וליפול עם הבגדים על השמיכות הפרועות מהבוקר, בקצה התודעה עוד ראתה ששכח זוג גרביים מגולגלים על המיטה מהצד שלו, ולהירדם.
כשקמה היתה שעת לילה מאוחרת. היא ירדה לטרוף משהו. על השולחן במטבח מצאה פתק מבתה, המדווח לה שהיא תישאר הלילה לישון אצל נטע. "לילה טוב. באהבה. בת שלך. או שלך, בת."
ילדה אהובה. היא מבינה שמשהו מתרחש וחיה את חייה במסלול אחר, כדי לא להוסיף מטען חורג על המטענים העמוסים לעייפה של דרי ושמיל.
דרי ניגשה למקרר והוציאה גבינות, עגבנייה, מיץ אשכוליות ללא סוכר, פריכיות אורז, שלפה מהמדיח סכין וצלחת והתיישבה לאכול במטבח הקר.