“זהו הספר הראשון שאני קורא מפרי עטו של הסופר הצ'כי המוכשר בוהומיל הראבל. ממה שהבנתי מחבר טוב שלי, שקרא את כל ספריו שתורגמו לעברית, זהו לא מהמשובחים שבספריו ואני השבתי לו שבכל זאת הוא נורא מסקרן אותי והייתי רוצה לקרוא ספרים נוספים שלו. בקליפת האגוז הספר מחולק לפרקים הכוללים את קורותיו של מלצר צ'כי ממוצא גרמני, בחור הזוי יש ללומר, בתקופה שלפני הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, במהלך תקופת הכיבוש ולאחר סיום המלחמה. חוויית הקריאה בספר משולה לנסיעה מסחררת ברכבת הרים, והרי כל מי שנסע ברכבת הרים יודע שבמהלך הנסיעה ישנן עליות ומורדות, שילוב בין "פחד מוות" והנאה גדולה. כך גם כתיבתו של הראבל, שכותב בשצף, ללא הפוגה וכמעט ללא פסקאות. סגנון הכתיבה הזה הוא הכי קרוב שאפשר ל"זרם התודעה" אבל על סטרואידים, מה שמקשה על הקריאה שהופכת לעיתים למתישה. למזלי הראבל מוכשר ויצירתי באופן יוצא דופן ובתוך כל ה"סחרור" הזה ישנם גם רגעי הנאה, חלקם בלתי נשכחים. קטעי האירוטיקה שלו לעיתים מענגים ולעיתים מביכים וכתיבתו בעיקרה כוללת את כל מנעד הרגשות. ההומור הצ'כי הידוע נמצא שם ובמובן זה הוא מזכיר לעיתים את האשק אבל פחות סאטירי ממנו ויותר מטורף, על גבול ההזיה. לא כל אחד יתחבר לסוג הכתיבה של הראבל, אבל אין לי ספק שמדובר באמן משכמוומעלה וייתכן שהציון הנמוך יחסית שהענקתי לו נובע מההיכרות הראשונה שלי עם כתיבתו ומכך שסגנון מסוג זה ידרוש ככל הנראה מרוב הקוראים להתרגל אליו ולנסות לפתח מה שנקרא "טעם נרכש". מעניין לקרוא את אחרית הדבר של המתרגמת רות בונדי, אשר שופכת אור על חייו וכתיבתו הייחודית של הראבל. אני מעניק לספר 1/2***”

“אני לא נוהגת לדרג או לבקר ספרים שאפילו לא הצלחתי לסיים לקרוא, אבל הביקורות המשבחות כאן כל כך הטעו אותי, וגרמו לי לבזבז הליכה לספרייה, עד שאני חייבת לתת כאן קונטרה; הסבר למה התייאשתי אחרי 50 עמודים, ולמה אני המומה שבכלל הצלחתי לצלוח אותם. הספר אמנם קצר, אבל אי אפשר לנשום. כל פרק הוא משפט אחד ארוך, מרובה פסיקים, שנמשך שלושים עמודים. אני לא מגזימה. הייתי רוצה לדבר על הצורך בפסקאות, אבל אין פה אפילו נקודות. אין פה משפטים. זה משפט אחד ארוך בן 30 עמודים בכל פעם, שלא מאפשר לי ללכת באמצע לשירותים או לשתות משהו או לשים סימניה ולעזוב את הספר קצת בצד. אין שום סימן שמאפשר לי רגע לקחת הפסקה! ואם אני מעיזה ברוב חוצפתי להחליט שהפסיק הזה הוא ההפסקה שלי, בפעם הבאה שאפתח את הספר אמצא את עצמי מבולבלת לחלוטין - רגע, על מה דיברנו? כמה שורות אני צריכה לחזור אחורה כדי להתאפס על עצמי? אבל אין לי אפילו את המוטיבציה להטריח את ריצוד העיניים הזה בכל פעם. הכתיבה אסוציאטיבית להחריד, ולא מאוד מעניינת, ובינתיים, למרות כל ההבטחות, לא חייכתי אפילו פעם אחת. העלילה משעממת רק מעט פחות מהרמה שבה הכתיבה מייגעת. קשה לי והחיים קצרים מדי ואני מוותרת. אני לא עושה את זה הרבה, בייחוד לא כשמדובר בספר שמילן קונדרה בכבודו ובעצמו המליץ עליו... אבל יש לי רשימת קריאה ארוכה לפני. מעבר לזה, הספר עדיין אצלי, אז שום דבר לא בלתי הפיך. אני מאתגרת את המעריצים להצליח לשכנע אותי לחזור אליו.”

“חיוך עולה על השפתיים והוא ממשיך ונמתח מהמילה הראשונה ועד לאחרונה. "שימו לב למה שאספר לכם כעת" פותח ומספר הפיקולו ואחר כך המלצר של הראבאל. הוא מספר את קורות חייו בדרך אסוציאטיבית, ותמונות, אנשים, מקומות והגיגים יוצרים פסיפס כה חי, שלעיתים נדמה כאילו האיש הקטן הזה משוחח איתך אישית. נפלא!”

“שיו רק 4 ביקורות.4 מחפשים בנרות. והוחלפ ביחד עם ... + 35 ש"ח תמורת ספר האי נחת של פסואה מהבוק סרפינג האחרון....”

“זהו הספר הראשון שאני קורא מפרי עטו של הסופר הצ'כי המוכשר בוהומיל הראבל. ממה שהבנתי מחבר טוב שלי, שקרא את כל ספריו שתורגמו לעברית, זהו לא מהמשובחים שבספריו ואני השבתי לו שבכל זאת הוא נורא מסקרן אותי והייתי רוצה לקרוא ספרים נוספים שלו. בקליפת האגוז הספר מחולק לפרקים הכוללים את קורותיו של מלצר צ'כי ממוצא גרמני, בחור הזוי יש ללומר, בתקופה שלפני הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, במהלך תקופת הכיבוש ולאחר סיום המלחמה. חוויית הקריאה בספר משולה לנסיעה מסחררת ברכבת הרים, והרי כל מי שנסע ברכבת הרים יודע שבמהלך הנסיעה ישנן עליות ומורדות, שילוב בין "פחד מוות" והנאה גדולה. כך גם כתיבתו של הראבל, שכותב בשצף, ללא הפוגה וכמעט ללא פסקאות. סגנון הכתיבה הזה הוא הכי קרוב שאפשר ל"זרם התודעה" אבל על סטרואידים, מה שמקשה על הקריאה שהופכת לעיתים למתישה. למזלי הראבל מוכשר ויצירתי באופן יוצא דופן ובתוך כל ה"סחרור" הזה ישנם גם רגעי הנאה, חלקם בלתי נשכחים. קטעי האירוטיקה שלו לעיתים מענגים ולעיתים מביכים וכתיבתו בעיקרה כוללת את כל מנעד הרגשות. ההומור הצ'כי הידוע נמצא שם ובמובן זה הוא מזכיר לעיתים את האשק אבל פחות סאטירי ממנו ויותר מטורף, על גבול ההזיה. לא כל אחד יתחבר לסוג הכתיבה של הראבל, אבל אין לי ספק שמדובר באמן משכמוומעלה וייתכן שהציון הנמוך יחסית שהענקתי לו נובע מההיכרות הראשונה שלי עם כתיבתו ומכך שסגנון מסוג זה ידרוש ככל הנראה מרוב הקוראים להתרגל אליו ולנסות לפתח מה שנקרא "טעם נרכש". מעניין לקרוא את אחרית הדבר של המתרגמת רות בונדי, אשר שופכת אור על חייו וכתיבתו הייחודית של הראבל. אני מעניק לספר 1/2***”

“אני לא נוהגת לדרג או לבקר ספרים שאפילו לא הצלחתי לסיים לקרוא, אבל הביקורות המשבחות כאן כל כך הטעו אותי, וגרמו לי לבזבז הליכה לספרייה, עד שאני חייבת לתת כאן קונטרה; הסבר למה התייאשתי אחרי 50 עמודים, ולמה אני המומה שבכלל הצלחתי לצלוח אותם. הספר אמנם קצר, אבל אי אפשר לנשום. כל פרק הוא משפט אחד ארוך, מרובה פסיקים, שנמשך שלושים עמודים. אני לא מגזימה. הייתי רוצה לדבר על הצורך בפסקאות, אבל אין פה אפילו נקודות. אין פה משפטים. זה משפט אחד ארוך בן 30 עמודים בכל פעם, שלא מאפשר לי ללכת באמצע לשירותים או לשתות משהו או לשים סימניה ולעזוב את הספר קצת בצד. אין שום סימן שמאפשר לי רגע לקחת הפסקה! ואם אני מעיזה ברוב חוצפתי להחליט שהפסיק הזה הוא ההפסקה שלי, בפעם הבאה שאפתח את הספר אמצא את עצמי מבולבלת לחלוטין - רגע, על מה דיברנו? כמה שורות אני צריכה לחזור אחורה כדי להתאפס על עצמי? אבל אין לי אפילו את המוטיבציה להטריח את ריצוד העיניים הזה בכל פעם. הכתיבה אסוציאטיבית להחריד, ולא מאוד מעניינת, ובינתיים, למרות כל ההבטחות, לא חייכתי אפילו פעם אחת. העלילה משעממת רק מעט פחות מהרמה שבה הכתיבה מייגעת. קשה לי והחיים קצרים מדי ואני מוותרת. אני לא עושה את זה הרבה, בייחוד לא כשמדובר בספר שמילן קונדרה בכבודו ובעצמו המליץ עליו... אבל יש לי רשימת קריאה ארוכה לפני. מעבר לזה, הספר עדיין אצלי, אז שום דבר לא בלתי הפיך. אני מאתגרת את המעריצים להצליח לשכנע אותי לחזור אליו.”

“חיוך עולה על השפתיים והוא ממשיך ונמתח מהמילה הראשונה ועד לאחרונה. "שימו לב למה שאספר לכם כעת" פותח ומספר הפיקולו ואחר כך המלצר של הראבאל. הוא מספר את קורות חייו בדרך אסוציאטיבית, ותמונות, אנשים, מקומות והגיגים יוצרים פסיפס כה חי, שלעיתים נדמה כאילו האיש הקטן הזה משוחח איתך אישית. נפלא!”

“שיו רק 4 ביקורות.4 מחפשים בנרות. והוחלפ ביחד עם ... + 35 ש"ח תמורת ספר האי נחת של פסואה מהבוק סרפינג האחרון....”