הגישה המקובלת במחקר ההיסטורי של מצרים והמזרח - התיכון בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, קובעת כי קבוצות בעלות מעמד וחשיבות בחברה המצרית והערבית בתקופה זו נתפסו ל"פיתוי הפאשיסטי והנאצי". היסטוריונים מערביים ומצריים אף מעמידים הסברים לתהליך זה ומסמיכים אותו ל"משבר הליברליזם", ל"כשלון הניסוי הדמוקרטי" ואף לתחושה העממית, כי "אויביו של אויבי הם ידידי". ישראל גרשוני בחן את יסודותיה של סוגיה זו וירד לשורשי היחס של "דעות הקהל" במצרים כלפי הפאשיזם והנאציזם, כאידיאולוגיה וכנוסחה גואלת שתציל את מצרים והעולם הערבי כולו ממצוקות ההווה, הכלכליות, הפוליטיות והתרבותיות. האמנם נכונה הטענה, כי המוני מצרים חדורי אמונה לוהטת בטוטליטריות ציפו בכליון עיניים לנצחונם של גייסות רומל, שיגאלום מן הכיבוש הבריטי המתמשך? מחקרו המתועד להפליא של ישראל גרשוני מבקש להפריך גישה מחקרית זו. הוא בוחן מגוון עצום של מקורות - מאמרים, כתבי עת, ספרים, ספרי לימוד, קריקטורות ויצירות ספרות ואמנות - ומגיע למסקנה, כי מעצביה של הפוליטיקה והתרבות במצרים בתקופה זו, דחו את הפאשיזם והנאציזם, הן כמערכת אידיאולוגית, הן כסדר פוליטי וחברתי, והן כדגם לחיקוי ולאימוץ בידי החברות הערביות הלא - אירופיות. רק חוגים אינטלקטואליים שוליים וקבוצות לאומניות רדיקליות קטנות הביעו אהדה מסוייגת וחולפת למשטר הנאצי בגרמניה. הפאשיזם האיטלקי, מדכא חירותה של אתיופיה, לא קסם לאיש. גילוייו של ישראל גרשוני מפתיעים ומסעירים, ובכלל זה דחייתה של האנטישמיות בידי המצרים שראו בה תורה המכוונת גם נגדם ונגד העולם הערבי בכלל. למצרים נודע תפקיד מכריע ביצירת התרבות הפוליטית בעולם הערבי כולו. ספרו של ישראל גרשוני מזמן איפוא את הקורא להערכה מחודשת של סוגיה חשובה ומרכזית בהתפתחותו הפוליטית של העולם הערבי הסובב אותנו.