הגישה המקובלת במחקר ההיסטורי של מצרים והמזרח - התיכון בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, קובעת כי קבוצות בעלות מעמד וחשיבות בחברה המצרית והערבית בתקופה זו נתפסו ל"פיתוי הפאשיסטי והנאצי". היסטוריונים מערביים ומצריים אף מעמידים הסברים לתהליך זה ומסמיכים אותו ל"משבר הליברליזם", ל"כשלון הניסוי הדמוקרטי" ואף לתחושה העממית, כי "אויביו של אויבי הם ידידי". ישראל גרשוני בחן את יסודותיה של סוגיה זו וירד לשורשי היחס של "דעות הקהל" במצרים כלפי הפאשיזם והנאציזם, כאידיאולוגיה וכנוסחה גואלת שתציל את מצרים והעולם הערבי כולו ממצוקות ההווה, הכלכליות, הפוליטיות והתרבותיות. האמנם נכונה הטענה, כי המוני מצרים חדורי אמונה לוהטת בטוטליטריות ציפו בכליון עיניים לנצחונם של גייסות רומל, שיגאלום מן הכיבוש הבריטי המתמשך? מחקרו המתועד להפליא של ישראל גרשוני מבקש להפריך גישה מחקרית זו. הוא בוחן מגוון עצום של מקורות - מאמרים, כתבי עת, ספרים, ספרי לימוד, קריקטורות ויצירות ספרות ואמנות - ומגיע למסקנה, כי מעצביה של הפוליטיקה והתרבות במצרים בתקופה זו, דחו את הפאשיזם והנאציזם, הן כמערכת אידיאולוגית, הן כסדר פוליטי וחברתי, והן כדגם לחיקוי ולאימוץ בידי החברות הערביות הלא - אירופיות. רק חוגים אינטלקטואליים שוליים וקבוצות לאומניות רדיקליות קטנות הביעו אהדה מסוייגת וחולפת למשטר הנאצי בגרמניה. הפאשיזם האיטלקי, מדכא חירותה של אתיופיה, לא קסם לאיש. גילוייו של ישראל גרשוני מפתיעים ומסעירים, ובכלל זה דחייתה של האנטישמיות בידי המצרים שראו בה תורה המכוונת גם נגדם ונגד העולם הערבי בכלל. למצרים נודע תפקיד מכריע ביצירת התרבות הפוליטית בעולם הערבי כולו. ספרו של ישראל גרשוני מזמן איפוא את הקורא להערכה מחודשת של סוגיה חשובה ומרכזית בהתפתחותו הפוליטית של העולם הערבי הסובב אותנו....

מיהו הגיבור הלאומי במצרים המודרנית? כיצד זכרה וזוכרת האומה המצרית את אבותיה המייסדים? הספר פירמידה לאומה מציע התבוננות מקורית ומקיפה ביחסי הגומלין ההיסטוריים שבין הזיכרון הקיבוצי וההנצחה הציבורית ובין התפתחות התנועה הלאומית והזהות הלאומית במצרים במאה-העשרים. החוקר ישראל גרשוני מחיל על ממצאיו תובנות, תיאוריות ושיטות מחקר חדשות מתחום לימודי ההנצחה והזיכרון, ומגיע למסקנות מרתקות ומפתיעות. הוא בוחן את התנהגותם של קהילות וכוחות פוליטיים מגוונים – בנסיבות פוליטיות ובזמנים משתנים – בשדה ההנצחה והזיכרון הלאומי; כיצד נתפסו התחייה הלאומית וגיבוריה ברגעי הדרמה הגדולים שלהם? ישראל גרשוני מייחד תשומת לב רבה לתפקיד שנודע לאמנות הפיסול הילידית בהנצחה הציבורית – פסלים מצרים פיסלו את ייצוגי האומה ביצירות מונומנטליות שהוצבו בזירה הציבורית – ואגב כך מתאר התגוששויות ומאבקים פוליטיים חריפים ומרים בין סוכני ההנצחה הדורשים להטביע את רישומם בנוף ההנצחה. המחבר מוליך את קוראיו במסלול מרתק ומשתנה: מהתקופה העות`מאנית, אל ימי השלטון הקולוניאלי בסוף המאההתשע-עשרה ובראשית המאה העשרים, אל העידן הפרלמנטרי המלוכני במחצית הראשונה של המאה העשרים, ועד לימי הרפובליקה המהפכנית ויורשיה הפוסט-מהפכניים בסוף המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת. ישראל גרשוני הוא פרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. ספרו הקודם ב"ספרית אפקים": אור בצל: מצרים והפאשיזם, 1937-1922 (1999)....

מה ידעו המצרים על הנאציזם ועל היטלר? כיצד תפסו והבינו את גרמניה הנאצית? כיצד הגיבו על התעצמותה המרשימה והמאיימת באירופה ובעולם בשנות ה-30? כיצד התמודדו עם התגברות נוכחותה והשפעתה במזרח התיכון הערבי? במחקר מקיף ומעמיק, אשר ממצה עושר חסר תקדים של מקורות ערביים, מציע ישראל גרשוני קריאה חדשה ומרתקת של התגובה המצרית והערבית לנאציזם ולהיטלר בשלהי שנות ה-30 ובראשית מלחמת העולם השנייה. גרשוני מקשיב היטב לקולות המצריים המגוונים הבוקעים משדירות החברה המצרית ומנתח באזמל דק ורגיש כיצד חשבו וניסחו את עמדותיהם כלפי האידיאולוגיה הנאצית, המשטר הנאצי, הפרקטיקות הנאציות וכלפי היטלר, אישיותו, אורחות מחשבתו ודפוסי התנהגותו. את מערכת התגובות והעמדות מעמיד גרשוני בהקשר ההיסטורי של התהליכים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים שמצרים התנסתה בהם בתקופה הזאת. הוא מראה שהעניין הגדול של הציבור המצרי בנאציזם ובהיטלר היה נטוע עמוק במאבק הפנימי החריף על גורל המשטר הדמוקרטי במצרים, בין כוחות אוטוריטריים ואוטוקרטיים ובין כוחות ליברליים ודמוקרטיים. בעודו בוחן שדה נרחב של ספֵרות ציבוריות וזירות ביטוי רשמיות ולא רשמיות שנתנו ביטוי לדעת הקהל במצרים, הספר מציע שפע של תובנות מקוריות ומסקנות חדשניות. הממצא הראשי של הספר הוא שזרמי המרכז של החברה המצרית, האליטות הפוליטיות, המעמדות הבינוניים, האינטלקטואלים והתקשורת המודפסת והחזותית – כל אלה דחו את הנאציזם הן כסדר פוליטי ותרבותי טוטליטרי, הן כדוקטרינה גזענית והן כאימפריאליזם אירופי מסוג חדש, תוקפני ומאיים יותר על מצרים ועל המזרח התיכון הערבי. זרמים וארגונים פרו-נאציים חשבו ופעלו בפריפריות הפוליטיות והתרבותיות, אבל הכוחות ההגמוניים במדינה, בייחוד בחברה האזרחית, חתרו להוכיח שגרמניה הנאצית והיטלר זרים ומסוכנים למצרים הערבית המוסלמית, ושעליה להתנגד להם ולהיאבק נגדם. פרופ' ישראל גרשוני מלמד בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב. ספרו הקודם בנושא, "אור בצל: מצרים והפאשיזם, 1937-1922", ראה אור בהוצאת עם עובד, סדרת אופקים (1999)...

למלחמת העולם השנייה נודעה השפעה מכוננת על תולדות מצרים במאה ה-20. היו אלה במיוחד השנים הקריטיות, 1943-1940, שבהן עמדה מצרים בחזית המלחמה לנוכח התקפות של גייסות הציר שפלשו לטריטוריה שלה ועמדו לכבוש אותה. הפצצות האוויר על אוכלוסיות אזרחיות גבו מחיר כבד של עשרות אלפי הרוגים ופצועים. הנזק לרכוש היה עצום; מאות אלפים נאלצו לעקור מבתיהם והפכו לפליטים. תוצאות המלחמה עיצבו מחדש את פני החברה המצרית והשפיעו על תולדותיה לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20. הספרות ההיסטורית שטיפלה במלחמה נטתה להתמקד במה שהיא ראתה כהזדהות וכתמיכה של זרמים וכוחות מרכזיים בקהילייה המצרית, באליטה ובחברה האזרחית, במעצמות הציר, בגרמניה הנאצית ובאיטליה הפשיסטית. היא גיבשה נרטיב אשר לפיו התפישה הרווחת של "אויב אויבי הוא בעל בריתי" הכתיבה עמדות מצריות פרו-נאציות ופרו-פשיסטיות. הספר מלחמת האומות החלשות מציע בחינה מחדש וקריאה אחרת של תולדות המלחמה במצרים. הוא הראשון לחקור באופן שיטתי ומקיף את האופנים והדרכים שבהם המצרים עצמם הגיבו למלחמה: כיצד הם הבינו את המלחמה, כיצד פירשו וייצגו אותה, כיצד גיבשו את עמדתם ודפוסי פעולתם כלפיה. תוך כדי מיצוי עושר חסר תקדים של מקורות מצריים (עיקרם בערבית), הספר בוחן מאות קולות ועמדות שרווחו בממשל ובחברה האזרחית. הוא מפרק את הפרדיגמה של "אויב האויב" ומראה שהיא הייתה מוגבלת לאישים ולארגונים שוליים. הממצא הראשי של הספר הוא שבתנאי המלחמה כל הכוחות המרכזיים של החברה המצרית – הממשלות, המפלגות והאליטות הפוליטיות, המעמדות הבינוניים העירוניים, כולל האינטלקטואלים, התקשורת המודפסת והחזותית, כמו גם אוכלוסיות עממיות – דחו את הנאציזם והפשיזם, התנגדו למעצמות הציר, וכנגדם הזדהו עם בריטניה ובעלות הברית ואף התייצבו לסייע להן....