ספר זה, כפי שמעיד עליו שמו, הוא שיר אהבה לתל אביב.
נתן אלתרמן, מלכה הבלתי-מוכתר של השירה הארץ-ישראלית, הוא הטרובדור הגדול של העיר.
למן ספר שיריו הראשון, 'כוכבים בחוץ' (1938), ועד ספר שיריו האחרון, 'חגיגת קיץ' (1965), נוכחת תל אביב, בגלוי או בסמוי, ברבים מהטקסטים שלו, בפזמונים ובשירי הזמר, בטורי "רגעים" ו"הטור השביעי", וכמובל בשירי 'עיר היונה'.
"כי בכאב ובכוח יולד רחובה,
כי לעד יהלך בו שירה הגבוה.
לא אני אחבר לה דברי אהבה,
לא מצאתי מלים
גדולות כמוה" -
כותב אלתרמן ב"כוכבים בחוץ".
אך למרות דברים אלו - לא היה עוד משורר שהירבה כל כך לחבר לה דברי אהבה ושירי תהילה, לחזור ולתאר אותה בשלל מצבים - בגשם ובשמש, בסתיו ובאביב, בקיץ ובחורף - ומכל וווית אפשרית: מקרוב ומרחוק, בפתוס ובהומור, בשיר ובפזמון.
"בכל זאת יש בה משהו" - הוא אומר עליה בפזמונו הידוע וכנער מאוהב הוא לא נלאה מללכת שוב ושוב, בכיכר ובפרוור, ברחובה הראשי ובשוק. בשדרות ועל שפת הים.
כולו עיניים: "עיני העייפות עודן הומות לקחת / את המרחב, את כל צבעיו עד בלי שריד, / את ערמות האור כערמות השחת, / את החיוך הרץ על גוף המלצרית".
אך ספר זה איננו רק מפגש בין משורר לעיר: הוא גם מפגש בין משורר לצלם, ובין תל אביב הצעירה, הצבעונית, האלתרמנית, של שנות השלושים והארבעים ובמקצת גם החמישים והשישים), לתל אביב העכשווית, בשחור-לבן, תל אביב של שנות השמונים והתשעים, תל אביב שהיא עיר ללא הפסקה, זו של אלכס ליבק.