ספר הביכורים של איתמר בן - כנען מביא 24 סיפורים על מה שקורה לצעירים בתל - אביב ממש עכשיו בקצה שנות ה - 90. יש פה דור שגדל על ערוץ הילדים, ראה את כל הסרטים של קלינט איסטווד, ישב על המדרגות בכיכר עם הפאנקיסטים, גר בדירות שכורות, עובד בעבודות מזדמנות, מבלה בבארים ובמועדוני ריקודים באלנבי, צורך מותגים בינלאומיים, אלכוהול, סמים וסושי, קורא את בוקובסקי וריימונד קארבר, חשוף לפיתוי של כסף קל ומין קל אפילו יותר. זה דור שהדבר האחרון שהוא יכול להרשות לעצמו הוא לקבל כפשוטם את הערכים והשפה שניסו להנחיל לו הוריו, מחנכיו וכל המערכות והמוסדות שמאחוריהם ככלי לבחינת מה שקורה לו. לכן מקפיד בן כנען למסור את הסיפורים האלה בלי להעמיס עליהם שום מטען מיותר, בלי לפרשן, בלי להשתפך, בלי להרחיב, בלי למחזר. את הזעזוע, את הביקורת, את הסקת המסקנות המוסריות והאחרות הוא משאיר לקורא. ניקח לדוגמא את מספר הסיפור "אינסומניה", שהיה יכול לתת לעצמו צ'פחה על הגב על כך שזכה, לגמרי מן ההפקר, במה שיכול - על פי קריטריונים מקובלים על רבים - להיחשב כזיון חייו. רק מה? לו זה לא מספיק. הוא כנראה זקוק לאושר מסוג שונה. מבין השיטין של הטקסטים האלה, הכחושים והקשוחים לכאורה, עולות דווקא הרגישות והפגיעות, ועימן געגוע לערכים ישנים ומוכרים כמו חיבה, חברות, נאמנות, ומעבר לזה תביעה נוקבת לאמת.