המהפכה הצרפתית היא אולי האירוע ההיסטורי המוכר ביותר בעולם. מאתיים שנה של ייצוגים מדעיים, ספרותיים, פוליטיים, ובמאה האחרונה גם קולנועיים, הפכו את הסיפור ואת גיבוריו – החל בלואי ה-16 ומארי אנטואנט, עבור ברובספייר וכלה בגיליוטינה ובנפוליאון – לאלמנטים המוכרים ביותר בהיסטוריה העולמית. אולם תחושת המוכרות וההרגשה שמדובר באובייקט ברור מסתירות מורכבות עצומה ומחלוקות קשות לגבי הפרשנות: מדוע פרצה המהפכה? מי חולל אותה ומהן תוצאותיה? אך לא פחות מכך מחלוקות בנוגע לשאלות כמו מהי המהפכה, מתי החלה ומתי, אם בכלל, הסתיימה? בספרו העדכני המהפכה הצרפתית – מבוא (2001) מציע ויליאם דויל תשובות קצרות ובהירות לשאלות רבות ומסובכות אלה. דויל מציע סיפור עם התחלה, אמצע, סוף והיגיון פנימי, ויחד עם זאת נותן מקום חשוב לזיכרון – היסטורי ואחר – ולדימויים השונים שבאמצעותם אנו זוכרים את המהפכה וחושבים על אודותיה. דויל אינו מסתיר את עמדותיו הביקורתיות כלפי חלקים מן המורשת המהפכנית, בעיקר כלפי הטרור וכלפי השימוש שעשו במהפכה זרמים רעיוניים מהפכניים ומשטרים טוטליטריים, שעבורם היו אירועי סוף המאה ה-18 מקור השראה ולגיטימיות. הפרק האחרון של הספר מוקדש להיסטוריוגרפיה של המהפכה הצרפתית ומזכיר לקורא שכל היסטוריה היא בראש ובראשונה ההיסטוריה של הזמן שבו נכתבה. לא צריך להסכים עם דויל כדי ליהנות מיכולתו לספר סיפור, להסביר בבהירות ובפשטות תופעות מורכבות, ולקרב את הקורא אל מה שהוא, למרות אשליית הקִרבה, עולם רחוק וזר.