הספר מבוסס על סדרת הרצאות אותן העביר המחבר באוניברסיטת הארוורד בשנת 1955. טענתו המרכזית היא שהפילוסופים של הלשון עד לזמנו טעו בהדגישם את הממד הטענתי של משפטים כממד הראשוני שעליו יש לבסס כל הסבר למהות השפה.
אוסטין מציג באופן משני את העובדה שטוענים טענות עם מילים ומצביעים על העולם בעזרתן. הוא טוען כי בראש ובראשונה עושים דברים עם מילים, ולכן יחידת המשמעות המהותית להבנת השפה אינה מילה או טענה, אלא מעשה דיבור.
השפעתו של הספר חרגה זה מכבר מן החוג הפילוסופי שבו פעל אוסטין, ואפשרה להוגים כמו דרידה וג´ודית באטלר לעשות בו שימוש והתווכח עימו.